הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הוא מבקש ממני להציל אותו כמעט בדמעות. וכמו אחי שנכון להציל את הבחורה הלא יציבה משהו שאמרה שהוא חתיך, אני משתכנעת לתת את כל מה שיש בי.

אחרי שאני נלחמת הוא אומר שאני מגזימה. הוא יושב שם ושותק ומביט בי עושה את העבודה הזאת, בעוד השותף-אוייב שלו תוקע בי סכינים ועוד דוקר מאחורי גבי באזניו שאהיה עורכת דין מצויינת.

אני לא אוהבת להתווכח. אני נסחפת לכך לפעמים, לפעמים אני הולכת. אני מוכנה לצאת למלחמות עבור היקרים לי. אירוני להשתמש בביטוי הזה- "לצאת למלחמות" עכשיו. אני מנסה לחשוב אם אפשר להקביל את המלחמות הפרטיות שלי למלחמה הלאומית הזאת, ואם השמאלנות שלי עוזרת לי בחיים האישיים שלי. כן, אני מחליטה שכן. המלחמות שלי הן תוצר של התאפקות, של הרעבה או כעס עצור. ובכ"ז חלקן מלאות אמפטיה, הכעס מתחלף בהבנה ברגע שאני רואה משהו אמיתי מולי. אני תמיד מחפשת אנושיות לגשר איתה על המשבר, תמיד מנסה לשכנע שאפשר לגרום לטוב לכולם, שאם רק יתנו בי אמון לרגע, אם רק ייפתחו אלי, אם יתנו לי למצוא את החיבור- יהיה אפשר לגשר על הכל.

"זה לא הזמן לאמפטיה", השותף שלו יורק לעברי ועוזב את המטבח. אח"כ יעבור שבוע של כעס, ואז הם ישלימו והוא ישכח את כל הדברים הקשים שאמר לי עליו, כמו שהוא שוכח את הילדות הקשה שלו. הוא אוהב לצוף באשליות מתוקות על אופטימיות, חלומות מתקתקים בהם הכל מסתדר, תחושה סכרינית של קלות קיומית, של טוּב. "אתה דומה לי מאוד", אני אומרת לו, "ואולי בגלל זה אני כועסת עליך כ"כ". אולי בגלל שאני טובה מדי לאלו הפוגעים בי, כ"כ ממהרת ברצון שלי לסלוח, הכעס נאגר ונאגר בי, ומתפרץ  ומתפוצץ ומשתחרר, ואז שוב נאסף ונאגר בשתיקה עד להתפרצות הבאה. אולי לכן אני דורשת ממך לעמוד על שלך ולהתנגד למי שפוגע בך, פעם אחת ולתמיד. היחס שלו עלה לו במהלומות מהשותף הקודם שלו, ונראה שהוא מעדיף את זה על השתיקה המשלימה שלך.

אתה אומר שהוא לא ישפיע על חיינו לרעה. ואני רואה אותו מזדחל במעלה חוט השדרה של הזוגיות המהוססת שלנו, חוש הריח המפותח שלו מתחדד, העיניים שלו בורקות, והוא מחפש חלקה טובה שיוכל לנצל לטובתו.

אתה נוזף בי ואני תולה את השריון שלי. ואת כל המילים המחודדות שמגינות עלינו אני משילה. אין להן תפקיד מול האשמה שלך. אני אומרת לך שהמלחמה הזאת לא שלי יותר, ולמרות שאני חוששת לך אני מעבירה לידיים שלך את האחריות להגן עלינו, ומקווה שתצליח, ושהמפלצת שבי, זו שרגילה להגן עלי מפני אובדן כמו זה שאני חוששת ממנו כאן, לא תגחך גיחוך של שמחה לאיד אם האופטימיות שלך תוריד במורד נשייה את כל ההבטחות לטוב. אתה מבטיח ואני מאמינה בך. אני רק מתרחקת קצת, בינתיים, כדי לנטרל את החיצים מרעל, כדי לטהר את עצמי מן ההתקפיות הזאת, מן הצורך הבוער להגן עליך ויהי מה.

"זאת לא המלחמה שלי", אני משננת לעצמי, וכמו בשבועות האחרונים, אני מדליקה את הטלוויזיה ועוברת לצפות מרחוק.