אירועי היומולדת עברו במינימליזם סביר. שני זרי פרחים ועציץ, בלונים, ברכה, נר על בראוני וארוחת צהריים עם הסבתות.
גזרתי לשניים מהחתולים את הציפורניים. גורה סירבה בתוקף ואפילו שרטה אותי כהלכה.
כפי שניתן לראות, תסביך השאנסונים שלי ממשיך בעוז.
אני חושבת להתקשר לד'. אמנם זה קצת מגוחך, אבל ההיעלמות שלו מטרידה אותי. מאוד.
מטריד אותי שאני חושבת עליו על הבמה וזה מכאיב לי.
מטריד אותי שאני יודעת שהסיפור ביננו נגמר.
כי ככה זה. היה אמור להיות אהבה נטו, בלי מחוייבות, בלי תסביכים, בלי להרגיש מחורבן.
אני והייטק-בוי נפגשנו אתמול לפנות בוקר על הספסל מתחת לבית שלי.
הוא שיחק לי קצת עם הקרחת והחמיא לי על הגרביים. אח"כ ירקנו סוכריות למרחק (הוא ניצח, לא הייתי מוכנה לזה אבל אני חושבת שזה בגלל שהסוכריה שלו היתה ירוקה), קשקשנו עד שנהיה אור מדי וקר מדי, אף אחד לא החסיר פעימה ונפרדנו לשלום.
ישנתי מעט מדי, ואני צריכה להשלים את השעות האלו.
לא הספקתי לעשות כלום בעצם, חוץ מלקרוא לפני שנרדמתי איזה סיפור אחד מחורבן של מישהי מהקורס. ממש גרוע.
אני הולכת לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
