נסעתי לקחת קלסר למבחן של יום שישי ממישהו שלומד איתי. הוא היה בדירה של חבר באיזה סימטה שיוצאת מהרוא"ה בר"ג. סבבה. הגעתי בקלות יחסית, בתחושה הזויה והתקף חרדה קל (אורות, צבעים, אדים על השמשות וכד').
הגעתי, הוא הכין לי תה, מילמל מילמולים עייפים והזויים (בכלל לא קלטתי שזאת לא הדירה שלו והוא סתם נתקע שם וחיכה לי במקום ללכת הביתה לישון).
נבהלתי מהקלסר (הורוד) והעמוס לעייפה שמיועד כולה לקורס של שתי נקודות.
טוב, סיימתי את התה, אמרתי תודה, יצאנו הוא לרכבו ואני לרכבי. סבבה. ידעתי איפה אני. רק מה- לא היה לי שמאלה חזרה לבן גוריון, אז עשיתי את הדבר הכי הגיוני- שמאלה במקום הכי קרוב במטרה להתחבר בעקיפין לרחוב הראשי.
אך לא.
מצאתי את עצמי ברונדלים בסלאמס של בני ברק, בין רחובות חצי סלולים לאין כניסות, והרבה הרבה אנשים ברחובות. חיי הלילה של בני ברק- יאמר. ילדים, זוגות צעירים עם עגלות תינוק, סתם צעירים, סתם צעירות עם שקיות קניות (?), המוני אנשים. מה יש להם לעשות ברחוב ב-12 בלילה? אצלנו בשכונה שומם להחריד ואפילו באמצע ת"א- נגיד ככה דיזינגוף- אין כזאת כמות של טיילת ברחובות בלילה.
זה עוד היה החלק הטוב, כשהייתי ברחוב יחסית ראשי, אח"כ בליל של סימטאות, סיבובים בלתי צפויים, רחובות שנגמרים בחניה בלי להתריע מראש על אין מוצא, עליות וירידות, עפר והמון חרדים מסתודדים בפינות רחוב אפילות.
נבהלתי.
זה נראה כאילו כבר נצח אני שם וחששתי שאני לא אמצא את הדרך החוצה.
בסוף בדרך פלא חזרתי לז'בוטינסקי ועשיתי את דרכי חזרה, נדהמת לגלות שכל הפיאסקו הזה ערך 15 דקות בדיוק.
אולי לא כדאי שאני אצא מהבית בזמן הקרוב.
משהו ממש מוזר קורה לי.
הכל הזוי.
יש לי בחילה תמידית וממש משבר- לעניין העבודה.
תיכף פסח -אחרי מכשול שני המבחנים המטורפים האלו (הדבר היחיד שעוזר לי לעבור את הסבל הזה זאת הידיעה שלא משנה כמה זה נוראי אוטוטו זה מאחורי), אני מחכה לאחרי המבחן האחרון. המבחן האחרון בתואר שלי- הוא בטח המבחן ה50 או משהו כזה אם נעשה חישוב ממש לא קורקטי של ממוצע 7 מבחנים לסמסטר במשך 7 סמסטרים. וזהו- נגמר. לא עוד.
בפסח יש לי חופש של שבוע. בעצם גם השבוע אני לא עובדת חוץ ממחר בבוקר כדי ללמוד. אז אחרי הללמוד יהיה לי את הזמן לישון, לנוח, לישון, לחשוב.
להתאושש אני מקווה. אולי לנסוע לאנשהו, לבקר חברים מחוץ לעיר.
אוףף, השיגרה החונקת
לילה טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
