הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אוטוטו אני צונחת למיטה שלי עם הספר לימוד לבילוי של שעות ארוכות.

הייתי מעדיפה סתם לישון אבל חובות הן חובות ואם הצלחתי לעמוד ב50 מבחנים מה פתאום שאני אזרוק זין עכשיו?

אין לי מושג איך סיימתי את התואר הזה, או יותר נכון איך אני מתקרבת בצעדי חצי ענק לסיום כל החובות שלי.

השבוע שני המבחנים האחרונים. לא ייאמן. ייאמן ייאמן, מזמן הוצאתי את האוניברסיטה מהתודעה והאמת שאני לא מסוגלת להעביר שם עוד יום אחד כרגע.

אני מתלבטת באם להתחיל תואר בספרות עברית ואנגלית בשנה הבאה, או שמה לקפוץ ישר לתואר באמנות. אני לא יודעת. בחיי.

או אולי השלמות לתואר שני בבימוי או כתיבה? אני אוהבת את החוג לתיאטרון, על אף היותו מתפורר. אולי השלמות בתיאטרון וחצי תכנית ספרות עברית.

למרות הטראומה הקשה אני לא מוכנה לוותר על החיים הסטודנטיאליים כרגע.

ולמות משעמום בעבודה פשוט לא בא בחשבון, והחוגים האלה, לא נותנים לי שום מסגרת לימודית מסודרת ואני ממש מצטערת אני לא בגיל שאני צריכה לקחת בו חוגים אחה"צ. זה שמור לילדים או לעקרות בית או לפנסיונרים.

אז ככה זה יכול להיות- דירה גדולה וחצי מתפוררת בצפון הישן יחסית של ת"א, עם שותפה שאני אוהבת, חצי משרה אצל אמא ולימודים שאני אוהבת. זה יכול להיות נהדר.

ולהמשיך באוניברסיטה זה הרבה יותר קל מלהרשם עכשיו לבית ברל. למרות שאני נורא רוצה לחיות אמנות, אולי זה עוד לא הזמן.

אולי ההדרגה הזאת תהיה חיובית.

עוד כמה חודשים אני אוכל להרשות לעצמי דירה ולימודים בתשלומים פרוסים היטב. ואם אני אהנה מספיק מהלימודים אני אוכל לשכוח שאני לא ממש נהנית מהעבודה שלי ואולי אפילו להנות ממנה..

אני אעבור בערך ביוני. מה שישאיר זמן לעבוד קשה ולחסוך קצת גם בשביל הלימודים. בימוי נראה לי נהדר.

אוח.. לנקניקיות האלה יש טעם לוואי שצף אחרי חצי שעה. מאוד לא נעים.

אני ללימודיי.