הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

התעוררתי מטלפון לא מזמן, בעצם כבר לפני שעה וקצת. ח' שרצה לקחת בחזרה את הקלסר שלו. הוא היה אמור לבוא ב-9, אבל הוא אמר שכאב לו הלב להעיר אותי כ"כ מוקדם. נשמה. ישנתי טוב. 4 שעות דחוסות וחלום אחד בסוף על זה שאני רואה סרט. הוא הפריע לי באמצע הסרט, אבל לא נורא. אפופה עם עיניים חצי עצומות החלפתי את מכנסי הפיז'מה עם הדובים שלי לג'ינס, לבשתי סוודר על החולצה הצהובה הבוהקת (פעם הלכתי איתה ליום הזיכרון בתיכון. בחיי שלא זכרתי שזה היום של הטקסים ושהייתי אמורה ללבוש לבן, זה היה די מביש- אבל, זה בא ללמד על אורך חייהם של הבגדים בארון שלי. יש עליה לפחות 8,9 שנים ואף לא קרע אחד!), ודשדשתי אחרי הסיגריות שלי, מחכה לו עם הקפה. שתינו קפה, על הריצפה בסלון (?) והוא גילה אנטיפילניות מזעזעת, בטענה שחתולים אכלו לו את היונים (שאלתי אותו למה הוא לא שמר על היונים שלו יותר טוב והוא רק נחר לעברי בבוז), בסוף תקפתי עם שאלת המחץ בקשר להרגלי אכילת הבשר שלו- "לא אוכל, טורף". הו! מפלה! שניה אחרי שהוא אמר מילים קשות ואיומות על אי הצורך בחתולים מכיוון שהם חיה טורפת. אמרתי לו שמבחינתם- לצוד ציפור זה כמו לקטוף תפוח מעץ (הווטרינר שלי אמר את זה כשכעסתי על תולו שכשהוא היה יושב במרפסת ומרייר לעבר הציפורים על העץ), והוא מלמל עוד כמה דברים מנסים להיות זועמים ונסוג לסלון עם הקפה שלו. הוא שתה את הקפה מהר והלך. קורה.

אני נשארתי לי עם חצי כוס קפה ועם הסיגריות שלי. אני עדיין באותו מצב. מדי פעם אני הולכת למטבח וממלאה את הכוס מחדש במים רותחים.

נשארו לי 5 סיגריות. קניתי את החפיסה לפני 12 שעות. bad bad girl.

באמת שישנתי טוב, ממש טוב, ואני פחות מוטרדת אחרי שאתמול בלילה העברתי לפחות שעה וחצי של קיטורים אצל זמש בדירה. יש לי תובנות מאוד תמוהות שם- והפעם, הגענו למסקנה שהכי טוב יהיה אם אני אעזוב את הכל ואלך לעבוד בסנדוויצ'יה. עוד הכרזתי, כי את עצמי אני אוהבת, זה החיים האלה שאני מנהלת שהם בלתי נסבלים בעיני. הישרתי מבט לעיניו, ואמרתי- "הכי חשובה השפיות", והוא בתגובה הביט מרוכז ואמר- "כן! תמצאי עבודה במקדונלדס" "אבל זה גרוע כמו לעבוד בנייק" (בחיי, איזה שמאלני צמחוני לוחם דיכוי אתה אם אתה מציע דבר כזה ואפילו בשש בבוקר אחרי שתי בירות?!), "אז תעבדי בסנדוויצ'יה". זהו סגרנו.

אני שונאת- חוזרת- שונאת את הבורגנות הדוחה הזאת שדחסתי את עצמי לתוכה. שונאת את הלבוש הפורמלי ואת האישיות הרצינית שאני מתהדרת בה.

ע', אקסי היקר, שנא אותה גם. הוא אמר שהוא נורא אוהב אותי כשאני אני ולמה אני מנסה להיות חזקה כל הזמן? אז לא ידעתי אחרת. עכשיו אני קצת יותר יכולה להבחין. אני רוצה להיות אני, אני אני. אני רוצה חופש, וזמן לעצמי. אני רוצה לעבוד בעבודה נטולת מעמד חברתי, פוזה או אגו, אני רוצה לעשות משהו שיהיה לי כיף בו ודבילי כמות שיהיה, גם אם זה יהיה להכין סנדוויצ'ים, משהו שאני לא אחזיק בו בציפורניים רק כי המשכורת צריכה להגיע, אני רוצה לחיות כמו כל בן 20+ אבוד בתל אביב, לא כמו האליטה הבורגנית שהתואר במשפטים חשף אותי אליה בצורה מזעזעת.

אז נכון, חלק מהחברים שלי יזדעזעו, נניח תן שהוא בורגניסט פולני למופת, שיחשוב שאני זורקת את הכל, או נניח... ההורים שלי, שאני מקווה שבעקבות הסבר על שלוותי הנפשית המעורערת יניחו לזה, אבל לעזאזל! אני רוצה לחפש את עצמי! להתנקות מטרדות אקדמאיות (לא אני לא אני לא אני, זאת רק האנמיות שפושה בי שגרמה לי לחשוב שיש לי עתיד שם), אני לא רוצה לנסוע להודו, גם לא לשום מקום אחר. אני רוצה לחיות בשקט בדרום ת"א, עם החתולים שלי ואולי לאמץ גם איזה כלב, אולי עם שותף מבורדק כמוני, ולהפסיק לחשוב מחשבות גדלות. זה לא העולם שלי ואני לא מתחברת אליו. נקודה.

אני יכולה להשיג את הכל- הכסף, הרכב, הפרסטיז'ה- אבל למה לי? זה מעורר בי חלחלה.

אבא שלי אמר לי כשהייתי בצבא וכל משאתי היתה ללמוד צילום בניו-יורק שהוא מאוד בעד. הוא יכול היה ללחוץ עלי ללמוד משפטים נגיד, אבל הוא יודע עד כמה החיים האלה מכלים ואם אני לא אקח את הזמן לחיות עכשיו, כשאני צעירה, אני אתפרק כשאני אגיע ל-40.

איפשהו בדרך היה איזה טוויסט, ובכל זאת התחלתי משפטים בגיל 21 (חלומה של כל אמא בורגנית חוץ מההורים שלי שהיו מעדיפים שאני אתחיל בגיל 20), וכמעט סיימתי, והתחלתי לעבוד ו... אני מתפרקת. זאת העבודה הראשונה שלי שהיא לא a dead end job ואני שונאת את זה. שונאת את העתיד שמצפה לי אם אני אכנע לזרם, אשכח את כל מה שאני כותבת עכשיו ואמשיך לשכנע את עצמי שזה בסדר, לא טוב לי עכשיו אבל אח"כ זה בטח יסתדר.

אני חוששת שאני מעבר לשכנועים עצמיים כאלו כרגע. אני לא פוסלת את האפשרות שאני אקום יום אחד בקרוב בבוקר ואהיה מרוצה מזה (ווואאאאאההההההההההה), אם אני אהיה מרוצה לא תהיה לי סיבה להיות מוטרדת. אבל- זאת לא אני, אני לא מבוגרת, אני לא חליפות ואני לא ארשת רצינות ואני לא מוצאת את עצמי בשיחות על תיקים גדולים והכסף שהם יכולים להכניס. אני לא רודפת אחרי ממון (וגם לא אחרי מחזרים עשירים, תודה!), אני לא רוצה שום דבר גדול מההורים שלי חוץ מקבלה (גם זה לא עקרוני אבל יהיה נחמד) וקצת עזרה בשכר דירה אם אפשר.

אם אני אהיה פנויה לעצמי וטכנית אולי אפילו מאושרת, אני בטוחה שדברים יסתדרו- פרוייקטים וכד'.

אולי אני אהיה מעצבת אתרים וורקוהולית (רמז, רמז), אבל קודם-

אני צריכה חופש מכל זה.

רציתי ללמוד מולטימדיה שבוע אחרי שהשתחררתי (כשוויתרתי על ניו-יורק עקב שברון לב), צעדתי נמרצות ליחידה להכוונת חיילים משוחררים וקיבלתי הצעה לקורס מצויין של שנה, בחינם, עם משכורת יומית. אמרתי אמן והתחלתי להכין את התיק עבודות, אך אז- אויה! הגעתי הביתה ושיתפתי את הורי היקרים בתכנית. אבוי! הם לא היו מרוצים. במשך תק' קצרה אך לא מבוטלת הם הטיחו לעברי - "במקום לבזבז את הזמן שלך עדיף שתעשי קורס פסיכומטרי" ועוד כהנה וכהנה בנימה עוקצנית, באמירות סרקסטיות, ברוגז כללי, ופרצופים מפה עד להודעה חדשה שהובילו אותי שלושה חודשים בקושי אחרי השחרור לסניף יואל גבע הקרוב לביתי. זאת היתה הפוגה זמנית. הייתי עסוקה בלרענן את המתמטיקה שלי במשך 3 חודשים והכל בשביל להוציא את הציון המזהיר של 732 (היה מבחן קשה, ממש ממש קשה) ולהכנס לטרנד הסמול טוק בהפסקות של "מה אני הולכת ללמוד". ואז- בשעת לילה מאוחרת, כשהטפסים מונחים לי על קצה המיטה ואני בדיוק משרבטת לי הגיג מיוסר ("זנחתי את כל מאהבי" וכיוצא בזה), הכתה בי, באבחה לא צפויה- הארה. אני צריכה להרשם למשפטים ופילוסופיה. בזריזות מילאתי את הטופס, ומיהרתי לבשר להורי את החדשות עם בוקר. אבא שלי היה מופתע. ג'יזס.

שלושה ימים עברו והגיעה ההודעה על הגעת הטפסים. עוד יומיים- והודעת הקבלה שלי לפילוסופיה (נו, באמת). המתנתי בסבלנות לתוצאות של משפטים, כשאני מכריזה שאם אני לא מתקבלת (סיכוי קצת קלוש מאחר והציון התאמה שלי היה נמוך בשתי נקודות מהציון קבלה האוטומטית), אני מוותרת על כל העניין- אני לא הולכת ללמוד במכללה!

העתיד נראה וורוד. אני לא אתקבל ואלך לחפש את עצמי.

אך הו! שבוע ויומיים לאחר מכן, הגיע המכתב המיוחל ואני, בידיים נרגשות, פותחת אותו במקביל לפתיחת דלת הכניסה לבית, ומגלה ש- התקבלתי! וויהו!

לאמא שלי היו דמעות בעיניים, אבא שלי היה גאה בי. אני לא ידעתי אם לשמוח ממש או לעשות משהו אחר אבל אני אעזוב את זה כי אני לא ממש זוכרת מה היה אח"כ.

נקפוץ 4 שנים קדימה. אנחנו בהיום.

חוץ מהתואר הזה הספקתי למכור את נשמתי בעבור זוגיות, לאמץ חתול, לחוות משבר סמי-גירושין ולהפרד מהמכונת כביסה שלי,  למכור את כבודי האבוד בשביל קצת אהבה, בהתחלה מהאקס קל הדעת שלי במאות נסיונות שכנוע לחזרה, אח"כ בכמה קראשים, אימוץ עוד חתולה (כי היא היתה ממש ממש קטנה ובלי אמא והיה קר בחוץ נורא), התמוטטות עצבים ממוסדת אחת (ששמה בכיס הקטן את כל ההתמוטטויות ממקודם), תחילת טיפול, עליות וירידות, הפסיכיאטר שלי שזרק אותי לעזאזל (כי העלבתי אותו, בלי כוונה, באמת), עוד כמה נסיונות נפל לרגשות של ממש, עליהם קראתם לא מעט (גם אם לא קראתם תעשו כאילו כן) כולל סיבוך עם בחור תפוס למהדרין אך מתוסבך ונו, מה לעשות, סקסי, כמה נסיונות מיניים מכל מיני צבעים (מינימום של כאלה!), מע' יחסים חצי וירטואלית עם בחורה, מע' יחסית מוחשית אבל קצרצרה עם עוד בחורה, ים של אמביציות שגרם לי לפעילות פוליטית אקדמית עניפה אך קצרת טווח, וקריסה אחת טוטאלית.

בשלולית הזאת אני נמצאת עכשיו.

מוכנה(?) לעזוב את הכל וללכת לעבוד בסנדוויצ'יה. מוזר. מוזר מאוד.

פפפפפפ. ה-dead end internet job שלי קוראת לי, אני צריכה להעביר שעות שעוד לא עשיתי עוד היום. מחר יש לי מבחן, וגם מחרתיים. הייתי שמחה לא לגשת אבל אז אני פשוט לא אסיים את התואר.

אני הולכת למחוק תגובות של ילדות מתלהמות בנות 14, אח"כ אולי, אם יקרה איזה נס תודעתי אולי אני אלמד.

thank's for your attention, have a nice day