הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

המושא לא חשוב,

גם הרגש לא.

being in love is being in love.

כבר מזמן התנערתי מהתחושה המיושנת שצריך להיות מושא ברור.

יש חלקי מושאים אקלקטיים, כל אחד בפריים שלו, עם הזמן שלו בחלל, ברצף הלא הגיוני שאני כבר לא שמה אליו לב.

כל אחד מטריד מנוחה קצת בזמנו שלו.

אכזבות זה שריר, זיכרון זה שריר עוד יותר נרחב, הרבה יותר מניפולטיבי.

אולי אי האיכפתיות מכסה על איכפתיות מוגזמת, אני כבר לא מרגישה כלום.

לא איכפת לי, איכפת לי, לא ממש איכפת לי, אני לא ממש פה, אני פה, זה כואב, זה מן כאב בצד השני.

בזמן האחרון יש טרנד של שקרים והסתרות- לא שלי, אלי.

כבר שלושה נספרו, לפחות.

הכי קל זה לא לספר, לא לענות לטלפון.

אולי זה כן אני - קארמה חוזרת על זה שהזדיינתי עם מישהו עם חברה.

קארמה חוזרת על אני לא יודעת מה.

הייתי אומרת שיש לי התקף לב אבל הכאב הוא בצד השני. עודד אומר שזה מרגיש כאילו עוברת עליך משאית. בינתיים זה סתם כואב אולי נתפס לי שריר.

הכל עצור, זה לא הזמן הנכון להוציא שום דבר.

זה מחכה אולי משהו יקרה אולי לא.

תחושת ההמשכיות מוזרה עכשיו.

הכל נקטע. אני מתעלמת ממני כי הגיע הזמן. לא רוצה להתעסק איתי לא רוצה לזכור אותי עכשיו.

כואב מדי הגעתי לנק' שבירה, להחזיק הכל לאחור, אני לא נופלת לשום מקום. סתם עוד יום עוד יום עוד יום, לקום להתלבש וללכת לעבודה. לדעת לאן לחזור, מה לעשות. מכאניקה פשוטה, מוכרת.

משהו משנה? משהו משנה?

תנועות בחלל, תנועות בזמן. הכל רחוק, כל הרגשות עזבו לאיזה מקום אחר, השאירו אותי עם משהו מוצק מדי, חשיפה ארוכה מדי למה שניסיתי לברוח ממנו.

אני לא מרחמת על עצמי יותר. אני עושה ראציונאליזיה לכל החומרים החדשים לפני שהם מגיעים לאנשהו, הכל עובר תהליך קצר של ניתוח, מהיר ונורמטיבי מדי, ללא מחשבה, ללא עצירה. אם ככה אז ככה. לא מגיע לכלל פגיעה.

למדתי לשמור על עצמי, אבל אני מתמוטטת לאט, ואין סיבה אחת, ואין הרבה סיבות.

המטרה על הפרק- למצוא דירה משלי. זה נראה לי נכון עפ"י קטגוריות חלקיות. לבד, אני רוצה לבד.

להכיל את הדבר הזה בתוך משהו שלא יכריח לבישת מסכות נורמטיבית, מהירה כמעט ממני.

אין צורך, באמת שאין צורך. אי אפשר לדבר איתי עכשיו? הכל נעלם.

הוא קבע איתי ונעלם, לא עונה לטלפון. אין לי ציפיות, היו כמה פנטזיות מיניות. אני הולכת לישון, מחר עוד יום עוד יום עוד יום.

אח"כ קצת חופש. זמן לקרוא עיתונים, לסמן עיגולים, ללכת לראות דירות, לראות דירות לראות דירות. שכנות טובה מישהו באמצע הלילה לקחת ממנו חלב אני לא שותה חלב אבל בסדר, מישהו באמצע הלילה לא להיות לבד. רחוב מוכר לא מוכר לא משנה כן משנה, חצי מתמוטטים חצי לא מבינים כלום, לא נורא, לא משנה. לישון, אני הולכת לישון. לבד? לא לבד? להתקשר? לסבך? להזמין? פשוט ללכת לישון? בלי ריגושים, בלי סיכונים? חייבים סיכונים, לבד זה משעמם, ידוע זה משעמם צריך להפר את הדממה. אבל מעט מאוד מדבר אלי והאופציה לא עונה לטלפון. כנות, תהיו כנים אני מסתכלת מהצד, אני לא שופטת, אני רואה ומתייגת, אחרי זה זה לא משנה. זה ממשיך או לא. בדר"כ לא. לכל הרגשות שלי יש משהו אחר, אז הם לא שלי כבר, אל תעלמי. זאת זכותי, זאת זכותי, כי אני יכולה.

חוסר האופציות מרגיז אותי. הזמן שלקח לשכלל אופציות ולהתרגל אליהן והאובדן הפתאומי. קיצוץ שדות רגש, אוחח זה מעצבן אותי.

אף אחד לא עונה לטלפון, המניפולציות הרגשיות הזולות לא עובדות לי היום.

לא רוצה לחשוב מה עדיף, עדיף לא להשתעמם, עדיף לא להשתעמם עד כדי פסיכוזה. במקום עם אפשרויות עניין מוגבלות וקצוצות זה כמו חדר סגור, או שכן או שלא. צריך לפתוח ולנשום. לחיות עם זה לא להפסיק את זה. זה התרגיל הכי קשה, הכי קשה.