הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

סיום "פעמון הזכוכית" הותיר בי איזו תוגה נוירוטית. כמו משהו שאני לא יכולה לשנות אלא רק לצפות בו מהצד, או, נכון יותר, לשמוע אודותיו סיפור רחוק, ולהסתבך בנפתולי העלילה כשאני יודעת שאין דבר שביכולתי לעשות עקב גזרותיו של הזמן הרב שעבר, ובכל זאת אני מתפתה להאמין למילים ולהכנע לסיפור כאילו היה אדם חי.

אני יושבת בבית שאך לפני זמן הכרזתי שאיני מעוניינת להכנס אליו, החבר שלי מסביר לתלמיד איך למתן את הבייס-דראם בפיידים, ואני מקשיבה למוזיקה בווליום הלא הגיוני שהמחשב שלו מנגן, הצורמנית, הלא מעובדת דיה, של התלמיד הזה, שממהר לסיים עניינים אחרונים לפני שיעזוב את הארץ- אלוהים יודע לאן.

המקשים מלאי אבק, אני האדם היחיד שמשתמש במחשב הזה- השרת- לכתיבה. המקלדת שונה והאצבעות שלי מתרוצצות עליה ומנסות לתקן את עצמן, להתרגל שוב ושוב לצורה החדשה ולא לשגות.

החבר שלי אומר לו שאם היה זמן הם היו מתעמקים ומנתחים את הקובץ, אבל גם כך זה נשמע סבבה. אני תוהה אם הוא חושב כך באמת, שהרי לא יכול להיות שאדם שעוסק בניתוח, פירוק ובניית סאונד למחייתו לא יבחין בצרימות הללו.

הוא מבטיח לי שהתלמיד שירד לשירותים ילך עוד עשר דקות. אני מהנהנת. הרי ידעתי שהשיעור יארך יותר מהשעה שיועדה לו, ובכ"ז הסכמתי לבוא. אולי זה היה המבט המתחנן בעיניים שלו, כשההורים שלו הציעו לי הסעה עד הבית מוקדם יותר- "תשארי איתי".

משהו במה שהתעורר בו אחרי השיחה שלנו אתמול גרם לי להרגיש משהו אחר, איזה, שובל של סיכוי למצוא את הדרך אל הרגש שלי שוב.  

אני שומעת אותו נסוג מהנסיון לסיים את השיעור, שהתארך כבר בשעה וחצי, מציע לעזור למצוא סיום לעיבוד השיר וממלמל בז'רגון מקצועי. הצלילים הלא מעובדים דיים חוזרים להלום על עור התוף שלי. "תראה", הוא אומר לו, "זה משאיר את העוצמה של הגל", והולם והולם והולם, ומסביר על עוצמות גבוהות, על תחושה של סאונד במאסטר ועוד ועוד ועוד.

אני נהיית עייפה וכאב חד מפלח את הגב שלי, בצד שמאל.

אני קצת אוטיסטית היום, הפגישה בבוקר היתה עניינית-לא עניינית, עסקית-לא עסקית, והשאירה אחריה שובל של תמונות שלי אוחזת מצלמות, מדברת בפלאפון או מעווה את פני. אני חושבת שאני צריכה להפסיק לעשות פרצופים כי הם לא מחמיאים לי.

באחת התמונות אני מחייכת חיוך מטופש כשאני אוחזת מצלמה קטנה מפלסטיק שחור וצהוב. תחת השיער שנגזז לא מכבר בתספורת לא אופיינית ולא מוצלחת במיוחד והמשקפיים החדשים אני רואה את עצמי בגיל חמש, רק מאוחה פחות ותוהה מתי אשלים סוף סוף עם מי שאני. משהו בי רוצה להשתחרר ולהתחבר לחלקים האחרים ובכל זאת במקום לשלח אותו חופשי אל העולם אני מתעקשת לאחוז בו ולערסל אותו, לשאול אותו בעדינות שפעם היתה דורסנית אם כדאי שאלביש עליו את הראציונאל האישיותי שלי. הוא לא יודע לדבר בשפה הזאת ובדרך כלל בשלב הזה מתבלבל ושותק, שתיקה שאני מפרשת שלא כהלכה כהסכמה, או לפחות חולשה.

"סביבת אודיו פשוטה", הבס מנגן בידיו של הבחור שלי, והתלמיד שלו, גבוה, עומד ומביט בו, ומחטט באף.

"יאללה", הוא אומר, ומגיש לו את הדיסק שצרב עליו את הקבצים שעבדו עליהם, ואני ממהרת לחפש עטיפה על השולחן כשהם עוברים לדבר על פרטי הטיסה ומקרקש בשייקר בעודו מתבדח כשהתלמיד שוב מבקש לרשום את עלות השיעור על החשבון.

הם יוצאים את החדר וטורקים אחריהם את הדלת ואז דלת הבית נטרקת אחרי התלמיד בחבטה והבחור שלי שפתאום פנוי דוהר במעלה המדרגות בצורה המגושמת הזאת שלו לעברי.

אני חושבת על החבר שלי לשעבר שבטח מתפלץ למקרא המילים הללו, ועל החבר הקודם שמתחתן עוד שלושה ימים, והוא מקרקש על מקשי המקלדת בצד השני של החדר ומוסר לי ד"ש מידידה מדוכאת שאך נפרדה מבן זוגה וכשאני שואלת למה נפרדה ממנו הוא כבר אינו בחדר לשמוע אלא ירד למטבח כדי להכין לי מיץ ענבים. כשאמרתי שאני עייפה חשבתי שיציע להסיע אותי הביתה אך במקום שאל אם להכין לי משהו חם לשתות, אולי תה, וסירבתי.

משהו אטום בי היום והכל מרגיש נורמלי ואני מנסה-לא מנסה להבין. בכוס המיץ יש אבק משהייה ממושכת על המדף כשפיה כלפי מעלה.

כשאני מתיישבת על הכיסא לידו ומנסה לדובב את הידידה שלו, הוא מנגן לי. ואני שוב מאמינה שהמבטים ביננו יכולים להצית ברקים, ורוצה לנשק אותו אבל כמעט אומרת לו שהוא רק יפגע בי שוב, ואז רוצה לקחת אותו לחדר השינה אבל איכשהו הרגע מתמסמס.