הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

"אמא, את יודעת שאני לא אוהבת שנוגעים בי כשאני קמה". גילויי חיבה מופגנים על מצב רוח רע. לא יכולה.

גם לא כשעומדים קרוב מדי.

גם לא כשאח שלי מתנחל על המחשב כי ביומיים הפוגה מהצבא הוא מתכנן אסטרטגיות בפיקסלים באיזה ארץ נידחת עם איכרים וקשתים.

יעל באה, התקשרה ברגע הנכון. היתה לה תחושה היא אמרה. לא יכולתי לדבר מרוב בכי, אז באה. אמרה הפרמזן מסריח. נתתי לה בודהה קטן שהבטחתי פעם, אמרה זה בדיוק מה שאני צריכה, אשים מתחת לכרית.

שיחה עד שכמעט נרדמתי, מנתחת לי למה זה לא הגיוני מה שאני רוצה- אהבה פשוטה. סירבתי לנתח וסירבתי להקשיב. היא נהיתה נורא אנליטית, מחשבות מסודרות, משהו נבנה אצלה בעוד אני מתפוררת בעוד הקו המקביל ביננו תמיד עומד על בלי מסיכות.

גברים אנשים משפחה חלומות, יעוץ משפטי, זכרונות ילדות- היתה אוכלת עגבניות, שלמות, בגיל 5 מול הטלוויזיה. אמרתי צריך לעשות מזה מיצג.

כ"כ הרבה שנים ומפתיע אותי שעוד יש מה לחדש, שלא כיסינו את הכל במיליון שעות שיחה.

רבצתי במיטה מתחת לפוך, היא שוכבת על קצה המיטה האחר מריחה מאיזה שמן שאני לא סובלת, בבוקר עדיין הכה בי בריח.

קמתי ואין מה לעשות, חוץ מלחזור למיטה, אין סיבה לערות, אין סיבה.

רק רציתי כמה מילות התנצלות, לא התעלמות רועמת. קצת אנושיות ושתפסיקו לאכזב אותי, אתם חוזרים על עצמכם, אני יודעת שאני זו שנפגעת אבל הכרוניקה שלכם פוגעת בי משום כל העולם.