הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

 הדרך למשקפיים החדשים שלי רצופה בתלאות. 41 דקות נדרשו לי לבחירת המסגרת, בחנות דרום תל-אביבית קטנה (משמע- הזמן שלקח לי למדוד את כל המסגרות האופציונאליות בחנות + פרק זמן סביר להתלבטות קלה + בחירת אותה מסגרת בלי לשים לב מן המגירה, שהבהירה לי שזו הבחירה הנכונה- כמו תמיד כשאני בוחרת את אותו דבר פעמיים).

עדכון: למשקפיים שלום.  שלוש הגעות לחנות כדי לגלות עדשות מנופצות ומסגרות מעוקמות, החלפת צבע מסגרת ודיל לא רע בכלל בסופו של דבר הפרידו אותי מ-1,400 ש"ח ב-10 תשלומי קרדיט שווים, אך זכיתי בעדשות פלסטיק כפיצוי (מחיר לעדשה כזו במספר ראיית החפרפרת שלי: 1000-1500 ש"ח לעדשה), והיפ היפ הוריי- סר ממני הפחד פן יתנפצו העדשות וייבצעו את אישוניי, כשכלב אירעי יתנגש בי (קורה לעיתים תכופות), בן זוגי יתקע בפרצופי מרפק (קורה לעיתים תכופות מאוד), אתקע במשקוף/ עמוד (הממ). בנוסף- סר הפחד מפני התרסקות המשקפיים על הרצפה (רשומים כ-15 מקרים של החלפת עדשות בגין שבירה בחנויות המשקפיים הקרובות לביתי, מה שללא ספק היה צריך לזכות אותי בכרטיסית עדשות למתמידים, אך לא. עולם האופטיקה קשוח מאין כמוהו).

המשקפיים יפות מאוד, תודה, ובעל החנות ישמח אם לא יראה אותי יותר לעולם.

ראייה צלולה לכולם.

נ.ב. מאוחר על מבחן המעשה:

לפני כשבוע נתקלתי בחוזקה בתא טלפון ציבורי, עת הבטתי לאחור בעודי צועדת הישר ומהר לתוך הפלסטיק. למעט פנס באיזור הגבה הימנית, כאבים עזים וסימנים כחולים על הבטן (?!), למשקפיים שלום!