הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

14:28

ברקע מתנגנת תחנת אינדי פופ ב-somaFM, אני קוראת עיתון בעצבנות, ושותה את הקפה וחושבת שאולי אני עצבנית כי אני שותה יותר מדי קפה. הוא מכין לי יותר מדי קפה.

הבוקר העיר אותי כדי לבלות איתי חצי שעה בטרם יצא מהבית. מלמלתי "אבל אני ישנה", באמצע חלום על מיון הכביסה השחורה שלו והוא משך אותי מן המיטה ואמר שהכין טוסט. התנערתי מהמיטה מנומנמת ומאוכזבת מראש לקראת טוסט מלחמניה מקמח לבן וסוכר, וחשבתי שאוכל בכ"ז, רק כדי למצוא שהשתמש בלחם השיפון שקניתי בשוק וזכר בדיוק איך אני מכינה את הטוסט שלי- עם קצת קטשופ, עגבניות, זיתים ואורגנו, כמו שאמא של יובל הכינה לנו פעם, לפני הרבה שנים, טוסט שכ"כ מצא חן בעיני שמאז אני מנסה להתחקות אחרי הטעם המיתולוגי שלו בדיוק. רק את הבצל הוא שכח אבל לזה שמתי לב רק אחרי שהלך.

הפרטים הקטנים, הוא זוכר את הפרטים הקטנים, ואני רגילה להיות נשכחת.

*

להורים שלי לא סיפרתי שהתחלתי לקחת כדורים חדשים. כמעט לאף אחד, בעצם. רק לוה שעזב אותי פה מיואשת וכשהתקשר מחו"ל ושמע אותי צוחקת, ואמר לשותף שלו- "היא צוחקת, היא צוחקת"- סיפרתי אחרי שחזר שזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי בשביל עצמי לאחרונה. שני חברים טובים וסבתא אחת עקבו אחרי העדכונים בתקופת ההסתגלות שלי לכדור. סבתא שלי התקשרה כל יום בדאגה, וביקשה ממני לקחת את זה יום אחר יום, כדי "לשבור את מעגל הלחץ", אחרי שהתפרקתי לחלוטין אצלה בסלון וציווחתי על מצבי הדחוק באימה ובקוצר נשימה. אח"כ נהיה לי קל וטוב, ואמרתי לכולם שהכל בסדר, והתכוונתי לכך. הכל מצויין, למעט המלחמה הזאת, אמרתי להם, ולא הרגשתי ששום דבר לא יכול להיות מצויין כל עוד מדינות עולם שלישי גוועות ברעב בעוד טריליונים עליונים מתהוללים ובורגנות מתקיימת בצורה חסרת דאגות בשקט התל אביבי המטרופוליני-הבועתי הזה. כל עוד אין צדק משווע מכל פינה, ניצול וחוסר רגישות. הייתי אני חסרת רגישות לתקופת מה, או לפחות חסרת דאגנות אובססיבית, והעתיד נראה לי אפשרי ונעים ומלא אפשרויות שאת הפוטנציאל לכולן אני אוחזת בכף היד, והן נוזלות לי מבין האצבעות ואני הופכת בהן ומרימה אותן שוב, כמו גרגרי חול חם.

*

18:43

קצת לפני הכדורים הבנתי שאם אמשיך אפול למקום ממנו אולי לא אוכל להקים את עצמי, ומתוך החלטה הפסקתי לשרות בכך אבל נפלתי בכ"ז. התחושה היתה של חרוזי זכוכית מתנפצים על הרצפה. לך תאסוף את עצמך, בבית זר, עם אחריות לא-לי - לא הצלחתי לחשוב על לתפקד.  

ואז הפגישה עם הפסיכיאטר הרנדומלי שמצאתי באתר של קופ"ח, זה שהיה הכי קרוב, ונראה שאולי יהיה בסדר, 48 שקלים לרבעון  מסובסד, ואני ממלמלת וטוענת ומנסה להסביר, ושוכחת ולא מצליחה לנסח משפטים רציפים ובעיקר טרופה בעצמי. היציבות נעמה לי, התחושה שהתאחיתי מחדש מהתמוססות הנפש. רגשות האשם התחלפו בידיעה שאת העבר יש להשאיר לעבר, באהבה גדולה וצער, אך עם הרבה הקלה, הצורך לייסר את עצמי נעלם.

הבחירות הפכו נורמליות למרגש.

עדכון: אה, כן. יותר טוב עכשיו.