הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הגעתי בזמן.

בכיתי, ללא הרף.

אח"כ פגשתי את אייל, וביחד הדלקנו את כל נרות הזיכרון שנכבו מהרוח, שתי ציפורניים שרופות ותחושה קטנה של ניצחון.

העיניים כואבות מהבכי, יושבת תמיד בשורות הראשונות, בין המשפחות.

מיכל אמרה שהיא לא בעניין של טקסים, מיליטריסטי מדי. את התקווה לא שרתי. עם ירמי קפלן כן.

ובערב אראה את כל הדוקומנטרים במיטה, ואבכה.

ומחר יהיה יותר טוב, יותר משוחרר.

"כשאת נופלת תפלי לקרשים, אח"כ תקומי מחוזקת".

האח"כ עוד לא נראה לעין. העכשיו יותר קל.