הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אחרי כמה ימים של ניתוק פה, ושביתה כללית של המחשב שלי, הוזמן טכנאי, נעשו סידורים, שולם איזה קו מנותק והכל בסדר.

אני מרגישה כ"כ לא טוב, לקחתי איזה דקסמול קולד יום ונראה שקצת יותר טוב.

יומולדת ל-X היום. שלחתי הודעה בחצות, הגיב ב-TNX. לא חיוך, לא כלום, למרות המסורת של שליחת הודעות בחצות, למרות שזה היומולדת הרביעי, למרות שבשנה שעברה אמר לי שידע שאזכור ולא אאכזב אותו. או אולי זה היה לפני שנתיים, מי יודע. התכוונתי להכין לו ברכה, הכנתי סקיצה שלמה, איור שלו כמלאך וטקסט, קניתי איזה דיסק שחשבתי שיאהב, והוא כ"כ שמח לפני כמה זמן כשאמרתי שקניתי לו משהו קטן, אמר שחשובה תשומת הלב, וזה כואב לי, איך הוא נכנע לחברה שלו, שמקנאת לו נורא ולא מרשה לו לדבר איתי. כאילו שאני אגנוב לה אותו, כאילו שחוץ מלשמוע שהוא בסדר מדי פעם ולהיות מרוצה שטוב לו, או להתקשר אליו בדברים שרק הוא יבין לעיתים רחוקות, אני רוצה משהו. אני יודעת שהוא לא יכול לתת, זה לא רלוונטי אבל זה היה מעליב, או קצת מאכזב. מאז שהוא איתה הוא לא יכול לשמוח משום דבר שאני עושה בשבילו, תמיד כל מעורבות שלי גוררת צעקות שלה וריבים איתה עד שבסוף ניתקתי איתו קשר כי לא יכולתי יותר. הוא כעס ונפגע. אמר שאני בורחת, ניסיתי להסביר לו שזה סתם פוגע בכולם ועדיף.

מאז יצא לנו לדבר פעם ב.. לא יודעת, היומולדת שלו עדיין חשובה לי, לא כמו פעם, אבל יש בלשמח אותו שעושה לי טוב, שחשוב לי.

אני משלימה עם העובדה שהרגשות והששקפות שלי הן שלי. שאנשים אחרים נמצאים במקומות אחרים, לא קשורים אלי. והאמת, גם לא כ"כ איכפת לי מה הם חושבים. אני מרגישה מה שאני מרגישה. בלי לפגוע בהם/ן, כמובן. מתנתקת שצריך. אבל מרגישה מה שאני מרגישה.

ואני מרגישה קצת, כמו מונאדה. למונאדה אין חלונות צבי טאובר היה מטיף לנו, ואני כתבתי תיאוריה שלמה במבחן שהבטיח ציון בונוס על פילוסופיה עצמאית, על התפתחות התודעה לעניין הזה. קיבלתי 77. לא צריך.

בכל מקרה, היכולת שלי לתת לדברים להכנס פנימה הולכת ופוחתת, אני רואה ושומעת, זה משמח אותי או מעציב אותי, הכל יחסית אלי.

הגבול שהיה אוורירי ביני לבין הבפנים של אנשים אחרים הפך מאוד מאוד מהוסס.

לשמוע אנשים מדברים עלי נשמע לי מוזר, לא הכרחי, לא קיים. הכל קיים באותו רגע עצמו, אח"כ הכל זורם לדרכו ומשתנה. אני לא מאמינה באגו, או בהתקיימות אני (הו, בידרמן), ככה חונכתי, ככה טוב לי. אני יודעת מה אני אמורה לעשות, אני יודעת למה אני צריכה להתחבר ואיך אני צריכה להשפיע. השאר נראה לי מיותר. והצורך שלי באהבה מעציב אותי, מראה לי שאני לא מצליחה להתחבר לאהבה שלי לעצמי באופן מספק כדי להנות מהחיים האלו, שאני נופלת למלכודות קונספציית העדר כמו עיוורת, מחפשת פתרונות פשוטים כדי לברוח שוב.

עישנתי עוד שתי סיגריות. הכל בסימן שנירור.

צורך אבל לא כמו פעם, כל סיגריות היום יום שלי הן סיגריות שעמום, העברת זמן. הגיע הזמן להפסיק עם זה.