הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני חושבת שאם לא הייתי כותבת פה הייתי מאוד בודדה. ומי קורא בכלל לא רלוונטי, רק ההפניה לקהל.

אתמול עושנו: 7 סיגריות.

ביום רגיל: מעושנות 20++.

ספרתי, לספור זה טוב, זה תחושת שליטה. לא עישנתי סיגריית בוקר, לא קונה יותר סיגריות משלי, מרגיש מוזר אבל ממריץ, בא לי לעשות כל מיני דברים. הניקוטין מעייף אותי.

אמרתי- היום יעושנו 6 וכך הלאה, ותוך שבוע אני גמולה.

הולך להיות לא קל, הרבה עצבים וחרדות, הרבה בלאגן זה עושה בהתחלה, בגלל זה נשברתי בפעם הקודמת, נקווה שיעבור יותר קל הפעם, ואם לא- נתפעל את ידידינו הקלונקס שעות נוספות.

ממריץ ממריץ אבל עדיין בא לי לחזור למיטה. אף אחד מהספרים שלי לא עושה לי חשק לקרוא אותו. אז אני סתם רובצת/כותבת/ רואה טלוויזיה/ישנה. הרבה ישנה.

-אבל יש שמש בחוץ.

-אבל אין לי כח.

-אבל לפני שניה רצית.

-כן, אבל זה חולף מהר.

דוסים, כולם נהיים דוסים. מה כ"כ קשה בעולם הזה שצריך להפוך לדוסים?

נרשמו שני מתחרדים שהיו פעם משהו בחיי.

לא רע לי בסה"כ, לא משהו מיוחד, אבל אור ושעות שינה, וריצוי עצמי, איפשהו, איפשהו.

הייתי עושה עכשיו פיקניק הזוי, עם יעל, באיזה פארק. היינו שותות בירה בשמש ושוברות מסגרות. היא בטח ישנה. היא תמיד ישנה.