הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אחרי הסילבסטר החבר שלו התקשר אליו כל הזמן לשאול אם שמענו ממנה, ומה היא אמרה. היא אמרה שהיא לא כ"כ בעניין אבל הוא המשיך להתקשר.

אמא שלי היתה חולה, וביום ששכנעתי אותה להשאר בבית לנוח, התחלתי אני בעצמי להרגיש לא טוב, ובין תה לתפוז מקולף ל"את צריכה עוד משהו?", התחיל לכאוב לי הגב ועלה לי החום. כך ששלושה ימים לתוך השנה, הם הלכו בלעדיי להופעה של חבר רחוק ואני נשארתי במיטה, קודחת. אמא שלי, שכבר הרגישה יותר טוב וגם היתה כנראה אסירת תודה על הטיפול בה ("לא צריך, את מפנקת אותי יותר מדי"), עמדה ליד המיטה שלי והסתכלה במדחום, שהתקדם ועבר את ה- 39 בלי סימני נסיגה למרות הדקסמול סינוס שהיא הורתה לי לבלוע, והתחילה לדאוג.

וגם אני קצת דאגתי כבר, ובעיקר הרגשתי רע, והשתעלתי שיעולים שהכאיבו לי בכל הגוף, ולקח קצת זמן עד שניסינו אדוויל והחום נרגע.

אחרי שלושה ימים כאלה החום ירד ולא עלה יותר, אחרי הלילה שהוא בא לישון איתי, וחיבק אותי חזק כל הלילה, למרות שהזעתי נורא כל פעם שהחום נשבר, למרות שביקשתי ממנו לגשש אחר בגדים יבשים בארון לפנות בוקר כשהתעוררתי רועדת, ושיעזור לי להחליף אותם מתחת לשמיכה.

וטוב שהחום ירד כשירד כי בבוקר היום השלישי כבר לא יכולתי לראות את החדר יותר מזווית הכרית, ולא לסבול את מצב ההשהיה הזה, שבו אני קמה רק כדי להשתין וגם זה בקושי.