הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני אסתדר

על יצורי העולם והרבה חוסר הבנה

למה זה קורה?

אני לא יודעת.

מי לא מקשיב ומי לא מדבר ברור מספיק?

מה זה מספיק?

כל העולם הזה נראה לי כמו בליל של לבני בבל מעופפות, קבוצות של בעלי זבוב מסתובבים בחוסר מעש ומשחרים לטרף.

אני חושבת פשוט, כשמתחיל להסתבך אני הולכת.

כשלא נחמדים אלי אני הולכת גם.

יש לי זמן, מסתבר.

הרבה זמן-

עד השנה ה-25.

פחות מחודש שלי ולחתולים שלי יש איפה להיות. ב-15 כבר נגמר, ואולי כדאי למהר.

אחרי שאני אגמור להיות מלצרית אני אהיה נגר. ורתכת. סתם, שתדעו.

לא מסתדרת טוב עם לחץ.

לוקח לי קצת זמן להתאפס, אח"כ אני מתפקדת, אבל לחץ, פתאומי ומכל הכיוונים- והטחות אח"כ, זה כבר לא בשבילי.

בשביל זה עזבתי לא?

ופתאום אני שמה לב שאני עסוקה בחיפוש עוד ועוד דברים למלא לי את הזמן, עוד עבודות מהבית, עוד ועוד ועוד דברים לעשות.

האנרגיות זורמות.

מה עם השקט מה?

אולי זה תירוץ לכשלא טוב. אולי אני אוהבת להיות עסוקה (אוהבת, בדברים שאני אוהבת), פתאום כבר אין לי טעם לרבוץ מחובקת, כמו שהייתי בשנה שעברה. בלי עניין בכלום, בלי פחד מאינטימיות. פתאום החיים שלי צועקים לקום ולעשות מעשים. הרבה מעשים. כמו אחרי שהתחלתי עם הפרוזאק, והכל נראה אפשרי- ועשיתי הרבה, עד כמה שאפשר, גג העולם של מרץ וארגונית שנהיתה לי במוח פתאום, ניתבה את הכל מהר מהר.

ההורים שלי מתגעגעים אלי, הפלאפון צריך הטענה. נשארתי כנראה בלי שותפה, והשפתיים שלי עושות סימן שאלה. הכל הסתדר טוב, טוב מדי בשבועיים האחרונים, והפקפוקים שלי דפקו את הכל.

מה אני עושה פה?

מה אני עושה איתו?

מה יהיה עם העבודה הזאת והבוס הזה? אני בכלל יכולה לחזור לשם?

הכל סליזי בת"א.

תחזיקי את האושר, מפגרת, לא יהיה לך יותר טוב מזה. אני אשאר להרקב פה בת"א אבל את, לפחות תסעי. בשם רומנטיקה לא לי אני נהיית לוחמנית הרבה יותר מדי.

אבל ככה אנחנו, לא יודעים לזהות את האושר שמרוח לנו מתחת לפנים, אפילו אם הוא יתרפס.

מה עושים עכשיו?  מה עושים?

כנראה חוזרים הביתה לחשוב.

אוףףףףףףףףףף

לא עשיתי את כל זה כדי לחזור לאותו מצב. וה-20 שעות אחרונות הראו לי שהעניינים לא בהכרח מסתדרים. ואולי, אולי, זה כי לא לקחתי את הכדורים שלי. וגלולות לא לקחתי כבר כמה ימים, והורמונליות ושטויות, ויש לי יותר מדי דברים בראש שוב, ואני צריכה ללכת הביתה, למיטה שלי- עם הכדורים שלי והחתולים שלי והמוזיקה שלי, לסגור את הדלת, לקרוא ספר, ללכת לישון.

אל תדברו עלי, תחליטו שאני מתחתנת או לא רצינית, העניינים האלה- כפי שנראה, עושים רק נזק.