הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הימים האחרונים התגלגלו בצורה טרופה וכאוטית למרגש, ורק בגלל החרדה שלי שגואה במעיים לנוכח השינויים שהם מחוללים בחיי.

הכרזתי על שינוי.

עד לפני שבוע עוד הייתי רדומה בחיים הנוחים אך חסרי ההישגים שלי, ופתאום אני על סף משהו גדול.

ולא שזה חדש, או לא צפוי, ולא שלא ידעתי (אם כי פעמים רבות כבר איבדתי תקווה ועטפתי עצמי בתירוצים מנומקים היטב מדוע לוותר), ולא שהחלומות האלו לא מלווים אותי כבר שנים ארוכות, אבל ההכרה הפתאומית שאני בוגרת ובשלה דיי להגשימם- מכה בי וההדף גורם לי להתקפל חסרת נשימה, ולרצות לחזור למיטה משוללת מעצמי כל אחריות שהיא ומסלקת בנונשלאנטיות ממני והלאה כל דאגות לגבי העתיד שלי, בידיעה המרגיעה שיהיה בסדר.

ועכשיו אני רועדת.

אחרי שבוע מפרך של בירוקרטיה וטפסים, של השוואות מחירים, של תכנון ושל רכישה אחת גדולה- אני נושמת עמוק ומהר, ומצטערת שלא סגרתי לעצמי 20,000 בצד לא מזמן כשעוד היה לי יותר מכפול מזה, אבל לא היו לי שום תכניות גדולות.

לעבוד קשה, לעבוד קשה, לעבוד קשה.

ואני לא רוצה לעבוד קשה, לא באמת. אני רוצה לעבוד מחושב, ושהדברים יחליקו לעברי בקלות שבה הם מחליקים כאשר הם הדבר הנכון. אני רוצה להחליט החלטות מושכלות שנובעות מחיבור כל הקצוות ותחושות הבטן המחושבות על הנסיון שלי בעולם והמודעות אליו ולחלק שלי בו. אני רוצה לראות את העולם מגיב בהשתנעות לעברי ולעזרי.

אני רוצה שזה יהיה הדבר הנכון.

אני רוצה למצוא את הדרך הנכונה לתמוך בזה כלכלית, לראות את הדרך שבחרתי קורמת עור וגידים תחת הידיים שלי, ובעשייתי.

אני רוצה ללמוד את כל החסר, ולהצדיק את הבחירה שלי, ולממש, סוף סוף, את כל הפוטנציאל העצום הזה, שהודחק שוב ושוב במשך קרוב לעשור מייאש.

ואולי הפחד נובע מהעמידה לרגלי החלום- ששנים ידעתי שהוא זה שיעשני מאושרת, וההתמודדות הקרבה הזאת- מול מבחן המעשה-

אולי עבר יותר מדי זמן, אולי הכשרון שלי דהה, אולי אין לי את המוטיבציה, אולי איבדתי את הרגש, אולי איבדתי את הניצוץ לחלוטין, אולי ואולי ואולי.

ובינתיים אבא שלי סקפטי, ואם יש בו גאווה הוא לא מוותר על הפאסון ומחניק אותה היטב.

אמא שלי מחבקת אותי קצת יותר מתמיד.