הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

קפיצות מעל הפופיק מפחידות אותי. קפיצות מעל הפופיק- ולא קפיצות לגובה. לפעמים אני קופצת לגבהים אדירים או מזנקת עם הראש פנימה למים שאת עומקם אני אפילו לא עוצרת לבדוק. אבל כשמשהו מפחיד אותי, אני יודעת- שאני עוד לא בשלה לקראתו, או- שהוא לא הדבר הנכון. לא הדבר המדוייק, בכל מקרה.

אם ואם ואם ואם, אז אולי דברים היו אחרת. אבל עכשיו הם לא, ואני פה עכשיו, וזה לא מצער אותי.

ההורים שלי עוברים איזה משבר, אם ניתן לקרוא לזה כך. אבא שלי עסוק בלתכנן פנסיה מוקדמת, ואמא שלי לא מוצאת את הידיים והרגליים. אחי הצביע על כך שהפנסיה המוקדמת משמעה בריחה משמעה סוג של פרידה, ונחרדתי מהרעיון שאמא שלי תוותר שוב לבד. זה לא מגיע לה, זה כ"כ לא מגיע לה.

והמצב הזה, על אף ההשלכות השליליות שלו עלי, מקשה עלי לחשוב על לעזוב את הבית שוב. אין לי את האמצעים הכלכליים כרגע, לגור בתנאים שהייתי רוצה, וכל האופציות הבקושי אפשריות נראות לי אומללות למדי. אין בי את הדחף לקום וללכת, לקום ולהתנתק, כמו זה שאופף את אחי.

טוב לי בבית, אני מרגישה שלכאן אני שייכת. אני מחפשת בי את הצורך לקום ולהתנתק, את זה שמתעורר ברוב האנשים אי שם קצת אחרי גיל 20, את הצורך להתחיל חיים עצמאיים לגמרי, לנתק את הכבלים, להתנער ממרות.

אבל אני ניתקתי את הכבלים שלי בכ"כ הרבה צורות ובכ"כ הרבה דרכים, טיפין טיפין מאז הייתי צעירה מאוד, וגם כשנכנעתי מצאתי את הדרכים אל עצמי. ובמשך שנים ארוכות ביליתי את רוב זמני מחוץ לבית, מעבר לשנות המגורים בחוץ, וגם כשגרתי כאן הייתי מנותקת מהמתרחש מחוץ לחיי הצרים שלי.

לאט לאט, אני חושבת. עד שזה ירגיש בטוח.