הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אחרי שסיימנו את כל הדברים בבית שאפשר להכין מהם אוכל (לא לגמרי, היתי יכולה להיות ממש יצירתית והכין ספגטי בסויה ודבש, עם בצל מטוגן שזה בערך מה שנשאר פה), נותרנו רעבים מול מקרר ריק (מלבד חלב חרדל וכאלה) וספר הזמנות שמסתבר שהחבר הראשון שלי הפיק. אז נכנענו. הזמנו.

מחר הולכים לסופר ויהי מה. לאט, נצליח להגיע לזוגיות נורמלית.

אבא שלו כבר ניסה לגשש ולשאול (הרבה פעמים) למה אני מחפשת דירה, הרי לו יש דירה.. זה מאוד עיצבן את הבחור שאמר לו, או יותר נכון צווח עליו, "אין כלום, תעזוב אותי בשקט". ואני חשבתי שהצלחנו להסתיר היטב את מה שקורה ביננו בקידוש של שישי, מצחקקים כמו ילדים דביליים ומחככים רגליים מתחת לשולחן, מחכים לצאת משם כדי להתנשק. מחר ארוחת שבועות, אם אצלנו אין משהו אז אצלו, ביקש שאבוא. אבא שלו ישמח אם ידע שיש ביננו משהו, אחרי הכל הוא מכיר אותי כבר 10 שנים ומחבב אותי, מסתבר. אבל.. חשבנו אולי לא להגיד לו שלא יתאכזב יותר מדי אם זה לא ילך.

חטא היום: סטייק עוף במרינדה מדיטה. יגיע עוד שעה. אולי איוושע לפני כן.

ו- ללא ספק- תמונת היום:

החתול שלי לעולם לא ישרת מעבר לקו הירוק! *

*(או מחוץ לגבולות המטבח, לצורך העניין)

אמא צילמה, אחרי הוראות שלי, לצורך מכתב עידוד שצריך לשלוח לאחי. כל ההורים המעפנים ישלחו מכתבים, אני החלטתי ללכת על קומיקס משפחתי. אמא אמרה שטוב שיש מישהו יצירתי במשפחה. תודה תולו, אתה כזה חתול נוח.