הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זה שאני לא בהכרח מתאימה לסטנדרט, ידוע ידוע.

אבל מה שהבחור אמר לי אתמול לחלוטין ערער לי כמה דברים.

מעצם העובדה שאני חיה לי בשקט על קלונקס, אני לא נרעשת. אני רגועה. אבל אבל.

מסתבר שהוא מסתובב כמה ימים עם תחושות לא ממש טובות, לא יודע מה קורה ביננו, מרגיש רגע אחד שאנחנו הכי קרובים בעולם ורגע אחד שאני זרה, רגע איתו ורגע מרוחקת. אמר שאם זו לא הייתי אני, מישהי שהוא אוהב אלא בחורה זרה שהוא רק הכיר, הוא היה חותך. אבל בגלל שזו אני.

פעם- לפני הכדורים והטיפול אנשים ניו מתאהבים בי כמו זבובים, את כולם הייתי מזהירה שאני דפוקה ושזה יגמר ברע, כולם היו עונים כמקהלה "אני ילד גדול, אני יודע מה אני רוצה". כשהתחרבן, לפחות ידעתי שהזהרתי. וזה לא שהם לא ניסו, פשוט הייתי בלתי אפשרית.

עכשיו- אני לא חושבת שאני בלתי אפשרית, אין לי התקפי זעם, אני לא מבטלת את עצמי, אני כנה לחלוטין עד כמה שאני מסוגלת, המוסר שלי די גבוה בכל העניין של נאמנות, אבל עדיין- דברים שאני לא לקחתי כביג דיל ולא השקעתי בהם מחשבה- הותירו אותו מתפתל.

ואמרתי, שוב ושוב אמרתי- אני מפחדת. מפחדת מאהבה ומערכות יחסים, מפחדת מאינטימיות שתתפוצץ לי בפרצוף. אני יודעת כמה אני שבירה ואולי אני מעדיפה להיות לבד. אולי.

הדרישות שלי בשמיים, או יותר נכון הקונספציות שלי. אם פעם הייתי מתאהבת בעיוורות באדם בגלל טוב ליבו וכל הנפלאות הצפונות בו, והייתי מתעלמת מהשאר אם יכולתי (עד שכבר לא יכולתי..), או לפחות מתייחסת לזה בסלחנות, היום אני הרבה יותר מפוכחת.

אולי מה שאני רוצה לא קיים (לא מאמינה בזה באמת).

אז מה לעשות עכשיו? לקום וללכת כי לא טוב לו ככה? כי אני הופכת לו את החיים?

להישאר כי בכ"ז רגשות (שלי) רק בקצב יותר איטי, ואני חלוטין מאמינה בכל מה שאני אומרת לו ועומדת מאחורי מה שאני מכריזה כלא בסדר? 

יש את האמרה השחוקה שנשים תמיד ינסו לשנות גברים. אני לא מנסה לשנות, לא באופן אקטיבי עכשיו לפחות, אני פשוט אני ויש לזה אימפקט על מי שנמצא לידי. בינתיים ניפצתי לו כמה מוסכמות. הכל חוויה חדשה בשבילו והוא לא מבין איך אני נשארת אדישה.

מה להגיד? התנפץ לי הלב כ"כ הרבה פעמים שאין לי דרך אחרת?