האולי שותפה הכבר לא וירטואלית היתה פה הבוקר. חיטטנו קצת במד"ס כדי למצוא כלום, ואחרי חצי שעה ברחה כאילו אחוזת שד. אולי הפחדנו אותה, אני חולה וסהרורית, הוא סהרורי מחוסר שינה.
אני לא יודעת מה לעשות, כל מה שנראה לי קל ופשוט נראה לי עכשיו כמו בלאגן אחד גדול.
אחרי שהלכה התקשרתי להורים להגיד שאני חולה ולא אגיע השבת. אמא בישרה לי בלי קול תרועה "אנחנו עוברים דירה ביום שני או שלישי".
הא?
הנה, לא הייתי 3 שבועות בבית ועוד יומיים כבר אין לי בית, אני צריכה ללכת לפרק את החדר שלי, שעוד לא הספקתי בכלל להתחיל לעכל שאני נפרדת ממנו.
אני אשן כל היום ואלך מחר לברור דברים. להוריד הכל מהקירות.
נראה לי שהפתרון הכי טוב יהיה לשכור לי דירת חדר וחצי. עם קצת עזרה מההורים אני אעמוד בזה.
אין לי כבר כח לכלום ואני לא מאמינה בכלום. פירקתי את החיים שלי בשביל חופש שלא הגיע. פגעתי בחבר הכי טוב שלי, התנחלתי אצלו כאילו אין מחר, ואני לא יכולה להבטיח לו כלום.
אני לא רוצה מע' יחסים. אני חושבת.
הימים האחרונים הזכירו לי את הקשר עם הX, ולא יכולתי לסבול את זה.
אני לא מוכנה לחלוק את החיים שלי עם מישהו עדיין, כנראה.
כולנו סובלות מתסמין לב שבור שלא מתאחה. מסתבר, וכנראה שעדיף לנו להיות לבד.
מרגיש לי כ"כ עגום להיות לבד עכשיו, אחרי האינטימיות הזאת. כ"כ בזוי. כ"כ לבד לעזאזל.
אבל אני צריכה את השקט שלי. לא צריכה בן זוג שלא יבין אותי שוב ושוב, כל הריבים האלה. כל הויכוחים והפעם אני זאת העייפה מכדי לשמוע.
אז להיות אנוכית. לאזור את הכוחות וללכת. לפרק את החדר שלי ולהעביר לדירה החדשה של ההורים בינתיים, להגיע איתם לאיזה סידור של עבודה חלקית תמורת עזרה בשכר דירה.
הוא לא יהיה מי שאני רוצה שהוא יהיה, הוא ימשיך לקלל בכל משפט ולשמוע מוזיקה שאני לא מצליחה להכיל, עד כמה שהוא איש שיחה, עד כמה שאנחנו דומים, הוא מחפש את הפשטות שלו ואני את החופש שלי- וביחד רק התנגשנו.
הפעם אני למודת קרבות והוא תמים. אני לא נשארת לתקן אותו, להתפשר אליו, הדברים האלה לא עובדים. אין לי אמונה, כבר אמרתי.
אני מרוקנת. לחלוטין.
וכנראה שאהיה לבד עוד הרבה זמן.
וכן, אני חולה. 24 שעות לא נעימות אבל לפחות משתפר ולא מחריף.
אחזור לישון. אין לי מושג מה יהיה אח"כ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
