הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני מרגישה שהמחלה הוציאה החוצה, את כל מה שהיה לא נכון.

אני מרגישה אני שוב.

עוד מעט אורזת לי תיק, ולוקחת את עצמי הביתה, לבית ההורים, ליום אחרון של שינה בחדר שלי.

פנויה עד יום שלישי בערב, וזה נותן לי תחושה של חופש, ואולי העובדה שישנתי יומיים- כמעט ורצוף.

מה לעשות איתו אני לא יודעת- האיברים הפנימיים שלי צועקים לי להתרחק. בכל זאת אני מוצאת את עצמי מתנהגת בצביעות איומה, ושוכבת איתו.

אני רוצה להיות לבד. הדחיסות הזאת- לא עשתה לי טוב.

השבוע הנפלא שאולי היה לנו, היה מזכרת נחמדה שבטח אשכח, או אולי, כשאתגבר, תהפך למשהו טוב לכתוב עליו, כרגע יש לי יותר מדי לעכל. בדרך שלי. לבד ובשקט.

אני עוד חלשה אבל מרגישה שפויה לחלוטין.

 הכתיבה הופסקה ע"י שפיכת שתי כוסות תה רותח על עצמי + פלישה ויזואלית של הרומני והוייטנאמית למסך שלי. מטורללים. שניכם מטורללים.

כנראה שהייתי צריכה את כל השינה הזאת, אחרי כל העבודה והחוסר שינה הזאת, שהפכה את הכל למפלצתי.

אני יודעת שאני והוא זה לא.

אני יודעת.

אני יודעת שעד מהרה אחזור לחיים האיטיים שלי.

חלום- בדיוק נזכרתי. אני הולכת למשטרה להלשין על שתיים שעשנו גראס בטיול או משהו כזה, אני לא מספרת את כל האמת ואח"כ כן, ואז מגיעה אחת הבחורות המולשנות ואני מנסה להתנהג כאילו אין לי קשר לעניין.  השוטר מתחיל לעשן ג'ויינט ולרקוד עם איזו בלונדינית דשנה, סטייל מזכירה מה-50's. אומר לי שבוע הבא באותה שעה. אני חוזרת הביתה ונזכרת שלא סיפרתי לו כל מה שרציתי ובכלל שכחתי לשלם.

?