הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

נהייה לי ציבורי ומעיק

מוסרני ולא נעים (תודה לכל הצדקנים ומשאיות המוות שלהם, אגב, אני מקווה שחוץ מלשפוט אנשים אחרים אתם גם עושים משהו אקטיבי כדי לקדם את המטרות ההו כה אנושיות שלכם).

הרשימה של הבלוגרים שאני מכירה בחיי רק הולכת ומתארכת, ואני מרגישה כמו מתחת לזכוכית מגדלת.

לא אוהבת את זה.

כל מיני תככים ואכזבות גרמו לי לרצות להתרחק מהאור הממוקד הזה.

אני אחרי הכל, אדם פרטי, זה נחמד לחלוק עם המרחב, לא עם המרחב ועוד 10 אנשים לפחות שמכירים אותך בחיים ולא בהכרח ביקשת להכניס לתוך חייך הפרטיים ממש.

עדיין קוראת אתכם, כשיוצא, אני לא מחוברת בימינו.

לסיכום- טוב לי עכשיו.

מתישהו, כשאני אפסיק להרגיש את האח הגדול נושף בעורפי, אולי אחזור. אולי אפתח דף חדש ואתן ל"מיקה" עטורת המכרים להגנז.

נעם לי מאוד בקהילייה הקטנה שאני קוראת וקוראים חזרה,  

כמעט שנה אני פה, וזה עזר, הרבה-

אבל נהיה יותר מדי.

תשמרו עליכם(ן)