מרווח נשימה של 4 ימים זה נחשב?
לי זה מרגיש קצת כמו נצח.
נדמה לי, שהדחף הגדול שהיה לי לסגור את הבלוג או לפחות לא לכתוב בו יותר, נבע מהעובדה שאני בן אדם אחר עכשיו. היה לי יותר קל להתחיל מחדש, בלי לנשוא על הגב שנה של כתיבה, שאיכשהו משעבדת אותך למישהו שהיית, פחד לכתוב את האני שאני עכשיו. פחד מהעבר שירדוף אחריך.
רצון למקום שבו אני יכולה לכתוב בחופשיות מוחלטת, בלי להרגיש שמישהו עוקב אחרי, מפקפק בי, או שופט אותי.
טעויות שעשיתי במהלך השנה הזאת היו להפר את האיזון הקהילתי העדין של הבלוגספירה ולהכניס אנשים ממנה אלי הביתה. זה התחיל באחד והתגלגל. אמנם אני לא מצטערת על ההיכרויות האלו, רק הייתי שמחה אם אולי היינו מכירים בנסיבות אחרות.
בכל הקשור ל-overdoze למשל, זה היה מקרה קלאסי של התאהבות במילים, שהוליד, בסופו של דבר, חברות שאני רוצה לחשוב עליה כאמיצה. כזאת שמבחינתי לפחות, לא תתנתק גם אחרי תקופות ארוכות של חוסר תקשורת, כמו זאת שאנחנו חוות עכשיו, בערך. אז החיים שלנו לא מקבילים כבר כמה חודשים, וכ"כ הרבה השתנה, אבל אני עדיין אוהבת, ויודעת שמקרה שלנו, כל היכרות בצורה אחרת לא היתה מובילה אותנו לפה.
על זה אני לא מצטערת.
המקרה הראשון של היכרות פה ומעבר לחיים האמיתיים היה עם זמש. זה התחיל טוב ונגמר די רע. הרבה כעסים וטינה, וכמו בכל מקרה של כעסים וטינה קשה לך כשהאדם הזה קורא אותך, כותב עליך, ומעביר עליך ביקורת.
אח"כ זמש הכיר לי את נוירוזה, היכרות מוזרה שלו איתה והעובדה שלפני כן כבר חיבבנו אחת את הבלוג של השניה. חברות קרובה ביננו גרמה לי להרגיש מאוד לא בנוח עם העובדה שהיא קוראת את הבלוג שלי. אתה לא קורא לחברים שלך את היומן, אלא אם כן זה סימפטום overdoze, שהוא די ייחודי.
פה ושם היו עוד כמה אנשים, אנשים שהכרתי פה, אחד שרק קרא, אנשים שאני מכירה וגיליתי פה או גילו אותי באיזו דרך פתלתלה. כמה אנשים שנתתי להם את הכתובת, ואני עדיין לא בטוחה אם זה היה נכון.
כשאתה מכיר מישהו, אתה מכיר גם את החברים שלו, בני הזוג שלו ובכלל. כשלכולם יש בלוג איפשהו זה נהיה קצת חולני.
אבל איפשהו נותרו האנשים ממימד המציאות שאני שמחה שעוקבים אחרי החיים שלי,
לסיכומו של עניין, אבל, אני מניחה שלמדתי את הלקח שלי.
הנסיון שלי אם כך, הוא להתעלות מעל המיתוס שיצרתי לעצמי, ולהניח את העבר בצד, על אף התיעוד הכתוב שלו.
בלי יומרות, בלי צורך להרשים, בלי צורך ליחסי ציבור. בלי אקסביציוניזם.
מצחיק, הבחור אמר לי שמאז שעברתי לישון אצלו הוא לא התעורר להשתין במהלך הלילה אפילו פעם אחת, דבר שהוא היה עושה ברגיל מדי לילה בלילו. עכשיו הוא התעורר וקם להשתין, לא מודע לנוכחותי ליד המחשב בכלל. מצחיק קצת, ואולי מעיד על זה שהחיים של שנינו חוזרים לשגרה.
מדהים כמה השתנה.
בשבוע הבא יש לי יומולדת.
שנה שלמה עברה מאז שחזרתי לעשן- בליל יום ההולדת שלי. אחרי הפסקה של שנתיים וחצי.
השנה הזאת היתה קשה, מטלטלת, מלחיצה. רוויית רגשות ואינטריגות, התרחשויות בצפיפות שלא הותירה מקום לנשימה, ובסופו של דבר, כמעט שאיבדתי את עצמי לחלוטין.
אז עשיתי משהו די אמיץ, מבחינתי. חיכיתי וחיכיתי למועד יותר נוח, אחרי שרוב המחויבויות נגמרו, התלבטתי והתלבטתי וניסיתי לתת עוד סיכוי ולברור מה אני רוצה. בסופו של דבר- במהלך אולי קצת פזיז שנבנה במשך הרבה זמן-
קמתי ועזבתי.
את העיסוק והקריירה העתידית במשפטים, את ההורים שכבר לא הצלחתי לתקשר איתם-
לאט לאט גם התפוגגו דברים אחרים שסחבתי על הכתפיים שלי.
התחלתי למלצר בפאב קטן כשהמוטו שלו הוא "הצוות הוא משפחה, אחרת לא נצליח ולאף אחד מאיתנו לא יהיה כיף", אני לא מרוויחה בו הרבה כסף אבל מספיק כדי להרגיש שאני עושה משהו ומרוויחה בזכות עצמי, אני עובדת באינטרנט באיזו עבודה קטנה מהבית. היתה תק' קצרה של אטרף בה חיפשתי עוד ועוד דברים להעסיק את עצמי בהם, אבל לבסוף נפלתי תשושה.
היו כמה רגעים שהכל הרגיש הפוך, שפיקפקתי, שנבהלתי לגבי העתיד, אבל נרגעתי.
אני חיה בהווה עכשיו. את היום ואת הרגע הזה. מחשבות על מעבר מעיקות עלי.
אני מעיזה להודות שאני לא רוצה להגיע לגדולות, ולא רוצה להתעשר. זה לא קל. אחד הפוסטים האחרונים של בילי לום דיבר על תסמונת הבכורות- העובדה שאתה הבכור מובילה אותך איכשהו לצורך בהישגיות שמדורבן היטב ע"י היותך היצור הראשון שהוריך הביאו לעולם והצורך שלהם לראות אותך מצליח, מצליח יותר מהם ומגשים את כל מה שהם לא הספיקו, בגיל הרבה יותר צעיר. זה מאבק די אלים לפעמים, בייחוד אצלנו בבית. הוא עלה לי לא פעם בבריאות, בקונפליקטים קשים ובפיצול ובבלבול בין מה שאני מאמינה בו למה שהם.
בסופו של דבר הבנתי שאין לזה פתרון שיספק את כל הצדדים עד המקסימום. אני לא יכולה להיות מה שההורים שלי היו רוצים לראות והם לא יכולים להניח לי לחיות את חיי בשקט בצורה שתרגיש לי הכי שלי.
אז חתכתי את חבל הטבור, לפחות התנתקתי.
בסופו של דבר אני יודעת שאין דבר שיעשה להם טוב לגבי כמו השקט והאושר שלי, למרות שאוולי הדרכים לשם נראות לנו שונות.
ככה בינתיים.
נראה שהכל מסתדר.
וטוב לי, עם הזמן השקט לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
