הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זאת מן תקופה כזאת שהמציאות מתקפלת בתוך עצמה ואני שוב לא בטוחה בשום דבר.

לא בעבודה, לא עם יואל.

הכל מתקפל ומתנגש, במקום שיהיה קל,

כל המועקה חזרה.

מאוכזבת, ממני, ממנו, מהסיבוך הזה. מהאשמה שתלויה באוויר.

ואולי המחזור, והדיכאון של הפיקשוש בכדורים שעושה את זה כ"כ סבוך, ומכאיב, ומאכזב, ולא נותן לי להתעלות הלאה, כי מרגיש לי בטוח שאין סיכוי, שאם אתן לזה זה יקרה שוב, ויהיה הרבה יותר כואב.

עם כל הבדידות, התרגלתי לחיות לבד, עם הסטוצים המתמשכים והמתבלגנים, עם ה"אינטריגות" הרגשיות, עם רגש במינון נמוך.

אני לא יודעת לתפקד פה-

לא יודעת איך אחרת.

הזיכרון היחיד שלי מאחרת זה עולם מנופץ.

ואני כ"כ רוצה להתנחם עכשיו באהוב או אהובה ישנים, מאלו שתמיד היו אופציה ברקע, אלו שלא דיברתי איתם כבר כ"כ הרבה זמן.

אני מרגישה כלואה, ומחוייבת, ולא טוב לי.