הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

חודש, בדיוק חודש, של עבודה מטורפת בפאב, שעות בלתי נתפסות (19 עד שש וחצי בבוקר למשל.. ), עם תגמול לא ממש הולם (173 ש"ח ממוצע למשמרת, חישבתי). הייתי מותשת, עבדתי יום אחרי יום, לא הספקתי לעשות שום דבר אחר, ובטח בקושי לראות אור יום ( זה שעולה או שעלה כבר מזמן כשאני בדרך הביתה אחרי משמרת או זה שיורד כשאני מגיעה למשמרת- לא נחשבים). כאבי רגליים גוף ובכלל די עזים, המון סימנים כחולים/חומים/ירוקים/צהובים מבאמפים ב"ריהוט" בין סחיבת שולחנות וכיסאות (אחושרמוטה כבדים!), והתקלות בבאר/"ריהוט" וכד', מחלה אחת די קשה, מחלה שניה שנגמרה בצננת קשה ותו לא כי השכלתי לדחוס לתוכי את כל הויטמינים שיכולתי למצוא במגירה במטבח (רובם שלי, מן הסתם, אבל חלק עדיין בארגזים..).

עוד- טרדה מעניינת מצד הבוס שלי שבחר לחלוק איתי את העובדה ההו-כה מרגשת שהוא "רוצה אותי נורא/איכפת לו ממני, אולי יותר מדי/אוהב אותי נורא/מת שאני אהיה שלו" - ועוד- אני, אמורה בתגובה, לדבריו, להעיף את החבר שלי- ומהר- כי הוא (הבוס), מה לעשות, פשוט נורא נורא רוצה אותי, הוא כמובן- "רוצה אותי יותר מחבר שלי", חבר שלי הוא בעצם "רק צד ג' בעניין ביננו" ועוד ועוד.

* אני מאכילה את החתול שלי עכשיו פירורים מהעוגת יומולדת שלי והוא מאוד נלהב מהעניין. סתם, רציתי שתדעו.*

בכל מקרה, מיותר לציין (כי כבר ציינתי), שחבר שלי לא ממש היה מרוצה מהעניין, להיפך- כל הסיפור הזה הסב לו סבל גדול ותחושה עזה שאני, אני- זורקת עליו זין בבחירתי להמשיך לעבוד אצל מישהו שלא מכבד אותי, אותו, או אותנו, ומעבר לכך- גם "שואפת לנורמליזציה ביחסים איתו", ככה הוא אמר. "זה כואב לי", הוא אמר, "הוא הרי כזה חרא, למה את מתעלמת מחלקים במציאות כדי שיהיה לך יותר נוח כשבתוך החלקים האלה אני נמצא גם?".

נאלמתי ולא ידעתי מה לעשות.

מצד אחד ה"בוס" המוזר הזה, בן אדם די חביב בדר"כ, למעט הקטעים המטרידים של הבעת העניין שלו בי, עבודה שכיף לי בה, אחלה צוות של בנות שממש אהבתי ונהנתי מחברתן, ובנוסף, אחלה חבר'ה (בדר"כ) שיושבים שם, כולל קבועים שתמיד כיף להכיר בשם. מצד שני- חברי הפגוע. אכן- מודה, הדחקתי מה שהדחקתי או לפחות העלמתי לפינה פחות מוארת בהכרה שלי כדי להמשיך לתפקד כרגיל.

אם כך, לפני שהחלו ההטרדות, חשבתי לתומי שהנה מצאתי את פאב חלומותי. התמוגגתי על המוזיקה (רוק מתקדם מתובל בכל מיני), במשמרות שמחות במיוחד (לפני חודש ככה...) אפילו פיזזתי להנאתי מעת לעת.

יכולות המלצור שלי שודרגו לדרגת "חביבת הקהל" בדר"כ, הטיפים החלו לתפוח, הכל היה מחוייך ושמח, אך לאט לאט התחילה להסדק התמונה.

הכל התחיל במשמרת אחת אליה הגעתי ממורטת וסיימתי בדמעות. ה"בוס" הבטיח שאל דאגה- "זה מאחורינו". כך המשיכו להם העניינים להתגלגל ולהתגלגל, מדי פעם ריבים עם החבר כשאני לא מודעת בכלל לעובדה שהוא מרגיש מחורבן כל התקופה הזאת.  

השיא היה ביום שישי שעבר (שבוע ויומיים)- משמרת עם אווירה טורדנית במיוחד. כל יום שישי, יש בפאב מסורת תמוהה במקצת- כשנגמרת העבודה, מסדרים מנקים, עורכים שולחן ויושבים בבוקר שבת המוקדם לאכול ביחד- ג'חנון(!)- מעשה ידי מר "בוס". אחלה ג'חנון, לפחות.

שישי לפני השישי המדובר, התענגתי על הג'חנון, במשך זמן רב. קורה. היינו במסגרת מורחבת, גם דסי נשארה לאכול איתנו. דסי, במקרה, היתה מעורבת ועדיין, עם מר "בוס", באיזה עניין ספק חברי ספק מיני ספק גם וגם (הזכרתי שמר "בוס" בן 44? הזכרתי שדסי בת 23 כמדומני?). בקיצור-

ישבנו לנו חבורה שמחה לאכול. נותרנו חבורה מיואשת שתולה בי עיניים של "תגמרי לאכול כבר".

בכל אופן, עניין האכילה האיטית שלי, שבדר"כ הוא דחקה לגיטימית לגמרי בקרב החברים הקרובים המאוד מצומצמים שלי, הפך לדחקת הפאב. בהתחלה זה היה משעשע קלות, אבל זה המשיך. והמשיך, ו- המשיך.

ביום שישי המדובר לא היתה נפש בצוות שלא טרחה להעיר בערך 70 פעם משהו בעניין, לקראת אירוע הג'חנון הצפוי. אני, חמומת מוח כמו שאני יכולה להיות אחרי שמטפסים לי על הגב ערב שלם עם הערות עוקצניות בעודי סוחבת מגשי אוכל/צלחות מלוכלכות/כוסות בירה ריקות או מלאות- בליווי שאר הערות עוקצניות שקיבלתי, נשברתי, והתחלתי לרטון. בקול רם. מר "בוס" ליווה אותי לשירותים (נכנס אחרי שיכור אחרי שצעקתי משהו עצבני לכיוון הבר וטרקתי את דלת המבואה לשירותים בחוזקה) וניסה לדבר אל ליבי- הסברתי לו שיש גבולות לכל דבר, והוא הבטיח לקחת לתשומת ליבו. בין השאר הוא נסחף לאהבתו הגדולה אלי, למקום החבר שלי בעיניו וכד'- פה כבר לא יכולתי לשתוק/להתחמק באלגנטיות וניצלתי את חמימות המוח שלי להגיד לו בדיוק מה אני חושבת על כל העניין הזה. נדמה לי שהשיחה הסתיימה בטוב, אבל בארוחה הוא היה כולו כעוס. כל השבוע אחרי הוא לא דיבר איתי, מלבד נבחות משפילות שכמעט הובילו אותי לנופף את הפאוצ' והמטלית לכיוון הראש שלו +- בעיטה בביצים ולהעלם משם לתמיד בהפגנתיות. בכל זאת נשארתי. כששאלתי אותו למה לעזאזל הוא כועס כ"כ, הוא ניאות לומר לי ש"אמרתי כמה דברים לא במקום ביום שישי" ושאיימתי עליו ב"צורה זולה, ושאם אני רוצה שחבר שלי יבוא, שיביא את כל החברים שלו, ושהוא (מר "בוס", המתרגמת), יאכל את כולם בלי מלח.

פה נגמר הדיון. העובדה שניסיתי להגיד לו שאף אחד לא התכוון לאיים עליו במכות נפלה על אזניים שיכורות. מאז החלפנו מינימום מילים בענייני עבודה. בינתיים החבר התרתח יותר וניהלנו מערכת ריב מטורפת של שעות אתמול, ואני דבקתי בהחלטתי לא לתת לו את התענוג של להתפטר, לא להתפטר בגלל שחבר שלי היה מעדיף את זה, אלא או להיות מפוטרת, או להתפטר אחרי שאמצא עבודה אחרת.

היום התקשרתי לשאול את האחראית לגבי סידור עבודה וזו בישרה לי שמר זה "בוס" זה, אמר לה לא לשבץ אותי יותר. כן, כן, זו דרכו האישית, ההגונה.

אני נמלאתי עליצות, ומיד התפניתי להתקשר למסעדה ששמתי בה עיני לקביעת ראיון עבודה, וכן לסיכום כללי של הרווחים שלי מהחודש האחרון- 3000 ש"ח. 2,100 מהם נותרו לי במזומן, בעוד 900 אבדו אי שם בפיצוציות אבן גבירול על סיגריות/חטיפים/חטיפי גלידה/קרטיבים/אוכל בסיסי/עיתונים/קצת טייק אוואי וכד'. החזרתי חוב של 800 ש"ח לאחי הקטן והחלטתי שהעבודה לא הולמת את התמורה (כמפורט למעלה).

בנוסף, נפל עלי פרוייקט עיצוב אתר שיזכה אותי בכמה מאות דולרים, ועוד עבודה זמנית של כמה שעות ביום במקום חברה שיוצאת לחופשת מבחנים.

הכל בסדר.

אני לוקחת את החבר היום לשיחת "הפתעה" בעקבות ההתרחשויות שלבטח תשמח אותו.

בינתיים, אולי כדאי שאני אלך לישון (בין לבין לחכות לטכנאי של YES).

ערב טוב לכולם.

אה, ותודה לכל המברכים ליומולדת.. :) היה נחמד, כגודל האינציפיות, העברתי יום נחמד, שעליו אני בטח אפרט אח"כ..