הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

כשיש לי דירה, ובן זוג, עבודה די קבועה, פנקס חשבוניות, תכניות לעתיד, חתולה וכלבה ורשימה של קניות מאיקאה-

אני מרגישה די מאושרת, די כאילו הגעתי לארץ המובטחת.

כשאני מאבדת את החברה הכי טובה שלי מזה עשר שנים, כשהעסק שאני עובדת בו מתפרק, כשבן הזוג שלי מתהפך ואני מגלה שהקריירה שבחרתי לי לא תגיע אלי כ"כ בקלות- אני מתחילה לפחד ולהתערער, וחושבת ללכת לטיפול.

ואז אני ישנה מספיק, אחה"צ שלם ומתעוררת כשאני מרגישה יותר טוב.

כן, זה לא מושלם, למרות שהייתי מוכנה להשבע לא מזמן שכן.

כן, הדרך לא כ"כ קלה, אבל לא כ"כ איכפת לי. יהיה מה שיהיה.

כן, נשבר לי, כן, כ"כ רציתי בית. כן- אני לא יודעת מה יהיה. כן, עדיף לטמון את הראש בחול למען הרגשה כללית יותר טובה, אבל אי אפשר. כן, העתיד מפחיד אותי כרגע, דברים שהייתי בטוחה בהם ללא עוררין משתנים. אבל אני יודעת לזרום, ולעמוד על הרגליים, ואני לא יודעת אם זאת רק אני מנסה להשאר חזקה למרות הכל, אבל אני יודעת שלולא זה, אני פשוט אתפרק. ובהתפרקות אין דבר טוב אחד. הייתי שם.

אז אני ממשיכה, כשהדבר הקשה ביותר, מעבר לספקות ולפחד המכרסם הזה, הם סדרי עדיפויות, בכל המובנים. והכל קשור להכל, העדפות כלכליות לספקות על חוזק הבית, העתיד המקצועי, חשבון הבנק, הכיוון ללכת בו. רצונות מול העמדות פנים, אי אפשר לברוא את עצמי מחדש, לקחת מה שיש וללכת עם זה הלאה. לגלות נק' חוזק חדשות, לחזור לתכניות ישנות. להאמין.