הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני חושבת לנסוע לטורונטו לכמה זמן. חברה טובה שלי גרה שם, לא ראיתי אותה כמה שנים טובות, ויש קצת זמן לפני שהיא מתחילה ללמוד. יש לי בערך כסף לכרטיס הלוך חזור.

פשוט רוצה להתנתק מפה, לשנות אווירה לגמרי.

קשר שלא מוביל לקשר, אלא רגשי ומוזר ומקיים את עצמו כאילו אנחנו לא שם בכלל.

אדישות, חוסר אסרטיביות. באמת שאני לא בטוחה שאני יודעת מה אני רוצה.

אני צריכה לעשות בדיקת איידס, אני צריכה למצוא פסיכיאטר חדש, אני צריכה להרים את עצמי ולעשות משהו. ולא בא לי. לא בא לי.

השראה שלא מולידה משהו מוחשי, זמן שעובר ואולי נחוץ אבל משאיר אותי עם תחושה של ימים עוברים, של שעמום וריקבון.

מינימום תקשורת עם ההורים שלי, שלא רוצים ממני יותר מדי מלבד שאלות רוטיניות של מה נשמע; אכלת?; ישנת?;עבדת?; מתי תגישי את הסמינריונים? לא חבל על התואר?.

אבל הנוכחות שלהם מציקה לי.

ואין לי כח לפרוצדורת העבודה הקבועה ועלויות דירה.

אולי אחרי קנדה.

אני מרגישה שפרק חדש צריך להתחיל. ועד אז אין טעם לעשות הרבה. עד שאני לא אדע.

אז אני מחכה, או סתם פה, בינתיים. זה לא רע. זה מנוחה אבל לא מהסוג המושלם, זה סוג של.

אולי אני צריכה לנסוע. זה נראה כמו רעיון טוב. אולי יותר קר שם. אולי.