הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

העצבות לא עצבות אלא זיכרון שמרצד מתחת לפני השטח, כך גם הזכרונות.

קשה להיאחז ביום יום בלי עצבות.

הימים שלי רגילים, וחולפים, אחד אחרי השני עד כי אני לא תמיד בטוחה איזה יום היום, מה התאריך או מה בכלל השעה.

אני מתנהגת כאילו אני לא ממהרת לשום מקום, ואם אין לך מקום להגיע אליו, אתה לא צריך לדעת מה השעה.

אבל השעות נוקפות בי.

פחות משהייתי רוצה-

תחושת הזמן חלקלקה לי ואבודה ובלתי נראית לפעמים, והזמן עובר ואני עדיין-

מחפשת משמעות.

מתגעגעת לכל הדרמות הגדולות, לסערות, למשהו שירגיש לך חי מספיק כדי לא לראות את הזמן שעובר.

שיתן משהו לחכות לו- למחר או לסופ"ש.

כשכל מה שבהישג ידך בהישג ידך, לא נותר לך דבר אלא להרפות ידיך, או- לנהות אל הבלתי אפשרי. ובכן- עסקתי בזה איזו תקופה, אבל המציאות הפכה למציאות ואליה התרגלתי.

קטנה, צרה, צפופה לי.

ומה יש לי ביד-

תואר שאני לא מצליחה לסיים, חלקיקי חמלה ואנשים, חלקיקי אושר זמניים, רגעיים, איבוד של עצמי ואיבוד של עצמי לדעת, והלוואי ולא הייתי יודעת, כ"כ הרבה, עלי.

יש תשוקה גדולה באי-מודעות. יש חופש גדול יותר לנהות. זה אבסורד מוחלט, אני יודעת.

החיים שלי מייאשים אותי.

והתחושה שדבר לא יגרום לי לסיפוק מייאשת עוד יותר.

מה הכי הייתי רוצה לעשות עכשיו?

אני מניחה שהייתי רוצה לעשות סקס.