אבא שלי זרק לעברי קופסת ווינסטון ואמר לי - "פעם הבאה, אם לא תדאגי לזה, לא יהיו לך סיגריות". ובבוקר צעק עלי לא לאפר לצלחת בבית שלו. אמא שלי אמרה לי שזה שאני לא מכניסה את הבגדים לארון זה סימפטום ולא שאיכפת לה מהבגדים איכפת לה ממני.
בזמן האחרון הם כועסים עלי. כאילו כל שניה שאני לא עובדת שעות מחוץ לבית או כותבת את הסמינריונים שלא לדבר על חלום העסק המשפחתי שהם הניחו לו בינתיים- אני עושה להם עוול נוראי.
אני רק חיה את החיים שלי. לא כל כך על חשבונם, למעט קצת אוכל, חשמל ומים. אה וחיסונים ואוכל לחתולים.
את כל הקניות שלי אני עושה בעצמי ולא לוקחת מהם כסף. לפעמים הם קונים לי סיגריות. אבל לפעמים אני קונה לאבא שלי גם. איזה הרגל מגונה. אני פה, ואם אני פה אני שק חבטות שלא נלחם הרבה. מוזר? אני לא יודעת. זה שאני לא מגיבה אלא אם הם ממש חודרים לי לחיים מעצבן אותם יותר.
זה לא בריא המצב הזה, אני יודעת. הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולחיות את החיים שלי? כנראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
