כל מה שהצלחתי להוציא מהיום הזה, הוא שוב המסקנה שאחרי אכילת בצל לא נעים לעשן.
לא נעים בכלל. גם לא כמה זמן אחרי זה.
אני לא עושה שום דבר. אני משחקת במחשב, אני רואה טלוויזיה, היום אפילו הגעתי לראות שני פרקים חדשים של גילמור במחשב. אני קוראת קצת. אני לא כותבת.
אני מלאה ספקות. אני מלאה ביותר מדי רגשות ליותר מדי אנשים ויותר מדי שייחים דמיוניים.
יש מילה כזאת - שייחים? אולי שיחים? בכל מקרה הכוונה לשיח, משיחה, ברבים. just making sure.
אני מתגעגעת געגועי תופת או אולי חוטי זיכרון נוקבים, מנסים לעורר אצלי משהו. לעשות משהו פרוע באמצע הלילה, לבוא כשלא מצפים לי, לספק את הצורך שגרם לי להתנהג בחוסר רציונאליות לכאורה, אם כי אני מודעת למעשי, ולהפגע, בסוף, הרי אני חיה בשביל הדרמה.
לולא הדרמה, ועם זה תסכים עמי ידידתי ואן, לא היינו רואים את האדים על המראה.
אז איך להרגיש כאילו אני חיה? מלבד רציונאליזציה פשוטה והגיון קר רוח שאכן מאותת לי שכל סימני הויטאליות בעודם?
לברוח באמצע הלילה
אני רוצה להשתחרר מפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
