הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני חושבת על זה שההרשמה נגמרה ביולי.

אני חושבת על הממוצע תואר הנמוך מדי שלי.

אני חושבת שאין לי מושג מה עובר עלי או מה לעשות, מה אני מרגישה, למה אני כ"כ on the edge, ולמה בא לי לדפוק את הראש בקיר ולפוצץ כל מי שמתקרב אלי.

אני חושבת כמה אני אבודה בלי מסגרת וכמה זה משעמם.

כשמשעמם קשה לך להעסיק את עצמך. לא משנה במה. הכל אפור ולא מושך.

אני עצבנית.

להפחית מהקלונקס היה מטופש אולי. אני מטפסת על קירות, אני מתחרפנת, אני פקעת עצבים וחרדה.

זה לא נעים בכלל, אבל לאדישות יש מחיר, ואני עוד לא מוכנה לשלם אותו. הקו בין שקט נפשי לאדישות בעייתי עם הכדורים האלה, אני נאטמת, ולא איכפת לי. וקשה לי פי 100 להרגיש משהו חדש.

אולי זה פשוט לא אמיתי, אולי אם זה היה אז הייתי מסוגלת להרגיש, זה היה נראה יותר נורמלי ופחות פייק.

אני לא יודעת.

אני לא יודעת מה לעשות איתו עכשיו.

מחר התוצאות של הבדיקות איידס.