נו, אז רציתי לפתוח את הפוסט בהרבה מירמור וחוסר מציאת עצמי, שוב. אך כשפתחתי את הדפדפן, מוכנה להתעדכן בחדשות היום (לעיתים אני מתעוררת ממש במהלך היום, שלא לדבר על הבוקר), גיליתי שהכל שובת. הכל. בעוד אני מתלבטת אם אכן לקנות כרטיס טיסה, נמלי התעופה שובתים. בין השאר, כמובן, בין השאר.
עד לפני כמה ימים בערך, ידעתי מה אני עושה בעתיד הקרוב. טסה לקנדה בסוף החודש, לאיזה חודש, וכשאחזור, הראש שלי יהיה נקי יותר להמשיך הלאה. אין כמו שיחה עם האקס שאת לא מבינה למה מעולם היה מיתולוגי, אחרי 7 שנים, שיאמר לך את הדברים הכי איומים שלא ייחלת לשמוע כדי להרוס את המוד, שיחה עם האקס האחרון רק כדי לשאול מה שלומו, שנמלא חיל וחלחלה לנוכח שיחתך כי החברה הנוכחית שלו תכעס שהתקשרת (לא, חיים משותפים של שנתיים לא נותנים לך שום קרדיט פה), וריב עם החבר הנוכחי לחתום את כל זה.
אז זה בלבל אותי. ביום הראשון הייתי הרוסה. ביום השני מבולבלת והתרתי לעצמי לא לצאת מהמיטה, או לפחות לפרקים שלא עולים על פטרולי מטבח, מחשב, שירותים. והיום- היום השלישי, אני סתם לא יודעת.
איכשהו, השביתה הזאת משעשעת אותי. זה נותן אדג' מעניין לכל העניין. לא- אני לא צריכה לדאוג היום על ויזות למיניהן, כרטיסי טיסה וכד'. מה הטעם?
כל התכנון שלי גם כך נראה כה לא רלוונטי, שאני חושבת שאעביר את היום בדברים יותר פרובנציאליים- שעווה, עבודה, ביקור אצל סבתא שלי, וקניית אביזרים לאקוואריום. כן. זאת בהנחה שה"שיבושים הקשים" באוטובוסים לא יהפכו את זה בלתי אפשרי.
יום שביתה נעים לכולם, אין דוחו"ת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
