הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ולחשוב שאולי הסיבה היחידה שאני רגועה היום היא נוכחות מעשנת שנשפה עשן שלבטח נשמתי.

עדיין נאבקת עם עצמי ללמה בעצם ויודעת טוב מאוד את הסיבה, אבל קשה. קשה במיוחד בלילה, לבד.

קשה כשהגוף צועק. וסתמי לבהות במישהו מעשן לבד.

אם כי הסביבה הקרובה מאוד שלי צוהלת, ואין ספק שהגוף שלי יצא מורווח, קשה לי לשכנע את עצמי שעדיף כך- ולא לערער על עצמי קצת. עדיף היה להתכרבל בפינה אפרורית עם הסיגריות שלי- לשאוב מהן את ההנאה שבהרגל, בהתמכרות הבאה על סיפוקה, לתת צידוק לדיכאון ובכלל בתי קפה ושירי בתי קפה נכתבים יותר טוב מול קפה גדול וקופסת סיגריות מתרוקנת- וגם קפה הפסקתי לשתות.

הגוף שלי משתולל. אני חרדה יותר. אני ערה יותר וישנה יותר ואיכפת לי יותר, או אני קיימת יותר

וצריכה משהו אחר להתמכר אליו- ומונעת מעצמי את העונג.