הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

כשמחיתי קלות אמר "תחשבי על העתיד שלו, הוא ימות אצלך, פה יש לו עתיד" ואמרתי שטוב, אם זה כ"כ משמח אותו. אחרי העביר אותו לעציץ מחרסינה ושתל ועידר בחלוקים. וחייך אליו ואמר כמה "נחמד מצידה שהביאה" ואיך "כשפגשתי אותה ברחוב לא היה לה שום דבר ביד".

כשכעסתי רציתי את הקקטוס שלי בחזרה.

עוד הוא אומר שאני לא מתנהגת כמו עצמי, אני לא איכפתית הוא אומר ולא הבנתי אם עכשיו או בכלל, אבל ניתן לשער שמתכוון לבכלל. ואומר לי לא לתרץ בייסורי הגמילה שלי, או בכדורים שלי, אבל אני לא מתרצת. ואמרתי ואמר שאני זאת שאמרתי שכך וכך עושה אותי אטומה. אבל לא תירצתי בכך שום דבר. אולי הוא תירץ כשניסה להבין. ואולי לא איכפת לי מספיק, או אולי לא קונבנציונאלית, אני אדישה.

ברור שאיכפת לי, אבל גינוני האיכפתיות והצורך לזוז ולהניע את שרירי הפנים ולומר הרבה דברים מובנים מאליהם, נראה לי מעייף.

הכל פשוט אבל אנחנו מעקצצים אחד את השני להשאר ערים, או אולי כדי לא לבכות, כן, זה יותר הגיוני. מי רוצה להרדם בחלום ולהתעורר בדמעות.

סידרתי את הבית והעברתי דברים ממקום למקום. הפשטתי את המקרר מעשרות המגנטים שצבאו עליו, העברתי את כל הבגדים לחדר השינה. ניקיתי את מתקן הכלים מחלודה עד שנמאס לי והכל הרגיש מוזר. אני לא בדירה שלי ואני צריכה להיות בדירה שלי כדי לעשות את זה.

וכרגע אני רדומה אך מלאת מרץ מנטלי מסויים ורוצה לעשות הכל רק לעשות- לצבוע או לנסר או לבנות או לתלות כבר. רק לעשות משהו שיראה אחרת אח"כ, שיעיד על עשייה כי מינימליזים מרדים אותי, אני דורכת עליו כמו פיל לא זהיר (אין דבר כזה פילים לא זהירים, הם הולכים על קצות האצבעות, ככה הם בנויים). אני צריכה לעשות משהו גדול.

אני צריכה לקנות מכונת כביסה.

אני צריכה למצוא עבודה ודירה ומתלבטת אם לבד או שותפה כדי לחלוק את הנטל שכ"כ קשה לי להרים, אבל רצוי שארים כי הגיע הזמן.

לא, אני לא אגור בבית עד גיל 30 ויהיו התנאים לכשיהיו, יחידת דיור או בית נפרד, אפילו.

אז כמו שאמרתי אין לנו הרבה חוץ מהבגדים שעלינו ואלה שהיו ויהיו, חפצי מומנטום ונוסטלגיה, בעיקר ספרים וניירת שבטח נדלל.

אנחנו צריכות ניירות ועט וצבעים ומצלמה ומחשב וחדר חושך ואספקה בלתי נגמרת של ספרים, מוזיקה, המון מוזיקה.

אני מוכנה לוותר על המכונת כביסה ולרדת למכבסה.

אין לנו גב ואין ברירה אלא להתחיל מהתחלה, ולא כי זה מה שחילק לנו הגורל, זה מה שרצינו, כי לכל דבר יש מחיר ואת המחיר הזה לא היינו מוכנות לשלם או שילמנו אבל התמרדנו רגע לפני המשכורת כי עדיף להתבזבז ולהתפכח מאשר לקבל על זה שכר ולחוות תחושת בזבוז ו-השפלה.

לא- אנחנו בחרנו בזה ואנחנו נגיע לאן שנגיע, אני לא יודעת לאן, את תזרמי ואני אבהה ואם אצטרך אעבוד קשה ואחיה בצורה נזירית. זה לא מפריע לי. איפשהו אני חושבת שזה מגיע לי או שככה זה ראוי. אני אישה של אידיאלים גם אם אני זורקת אותם לצד לפעמים כי לא נעים לי שתראו. האידיאלים שלי נוקשים. אני תוהה אם יש שפיות באידיאלים כ"כ נוקשים אבל יש נוקשים יותר והעולם הזה גם ככה עובר על גדותיו.

די.