הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זה מגעיל. בן אדם כזה תמיד יגרום לך להרגיש כמו מלווה אם תתן לו, ואם תשאר עצמך ותביט נוכחה הוא יתפלא כי אנשים לא עושים את זה- אז יאהב אותך או ישנא.

אני לא יודעת אם זאת העיר הזאת, אם זאת עירוניות, אבל זאת לא אני.

זה ארוך מדי ומורכב מדי מכדי להיות בתוך הראש שלי.

וזה נורא.

זה סתמי.

זה מעורר בחילה.

כל אנשי הלילה ואנשי הבגדים ואנשי הכאילו בשביל שיראה שלא יכולים להחזיק שעה בכוחות עצמם, שלא קיימים ללא נוכחות- ותלויים בעולם חיצון שיתן לגיטימציה לאיזו פיקציה.

ואנשי הסמים. אנשי הלא פה בעצם, אנשי ה"מצב תודעה אחר". אנשי ה"יותר טוב לי ככה", ה-זה לא משנה אותי ולא משפיע, ה-זה לא בריחה מהמציאות זאת התמודדות. אנשי ה-אם להיות בפיגוע כבר עדיף להיות מסטול.

נמאס לי.

לפעמים נדמה לי שאני רואה משהו לא מצובע ולא מהתל, משהו קיים פשוט. בשביל הדברים האלה שווה להלחם. את האנשים האלה תזכור תמיד.

אנשי תשומת הלב יעלמו ואתה תנשום לרווחה ועל אנשי הסמים לא יהיה דבר לומר חוץ מ- לפני עוד היה אפשר לדבר, ו- זה לא החיים שלי.

האנשים שייזכרו הם אלו שמרוב שפיות הם איבדו את עצמם כי העולם הזה בלתי ניתן לתפיסה.

בחיי שאני רק רוצה שקט, בלי מחשבות של אף אחד אחר, ובלי אפקט מראה מחורבן.

סתם. שקט. אל תדפקו לי בדלת כי אין לכם איפה לישון או כי אתם צריכים הכלה מילולית או כי סקס או כי חום מזדמן. אל תדפקו לי בדלת בכלל.