הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

"לפני" תמיד הרגשתי יותר טוב. בבית שגרתי בו לפני תמיד הרגשתי יותר טוב.

הבנאדם שהייתי איתו לפני תמיד משך אותי יותר או הבין אותי יותר.

פעם תמיד אהבתי את עצמי יותר.

ועכשיו תמיד הבטחון העצמי שלי בקאנטים. הדימוי העצמי שלי לא מחזיק אותי עומדת. אני צריכה להסתגר בבית בכדי לשמוע את עצמי חושבת.

בייאוש הזה אני לרוב פונה לדבר האחרון שגרם לי להרגיש קצת טוב גם אם הוא גורם לי להרגיש הרבה לא טוב בדר"כ.

אני נאחזת בטיפת תקווה וחיות ומקווה שמשם תבוא הישועה.

אבל לא באה ישועה. באמת שלא באה.

כבר חצי שנה שאני מדשדשת- בלי לעשות כלום, ממש כלום. לחץ של עבודות זמניות לפעמים גרם לי לשכוח את הדישדוש הזה עד שנמאס לי. בחרתי את הלא לעשות הזה מהבחירות הקלות שהיו לי מתחת לאף. מבין אלו שבחרתי לראות.

כשאתה במסגרת אתה יכול להרשות לעצמך לא לראות.

אני תוהה אם הנהייה שלי אחרי אמנות עונה על קריטריון של נטייה.

ואם לקחת את זה בידיים, את החזיונות של יצירה האלו, וללכת לשם.

או להתבגר ולהתיישב ולהתחיל לעשות דברים של מבוגרים.

אני תוהה אם אני אי פעם אוכל להתבגר ולהרגיש טוב עם משהו אם אני אתן לחלק בי שרצה להגשים את החזיונות שלו למות. אם זה טיפשי או זה נכון ואם לא מאוחר מדי.

אני לא יודעת

לא יודעת

לא יודעת