הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

היינו ביחד ב-98' או משהו כזה, קשר שנפסק ונמשך בערך שנתיים, עד שקטעתי הכל.

קרו שם המון דברים נוראיים שהשאירו מזה בלק-אאוט יזום אחד גדול.

הוא לא מרגיש ככה.

על אף הדברים הקשים שעשיתי אני בעצמי, הוא חווה את הניתוק הסופי בצורה קשה, ובעצם עד היום לא ממש השלים איתו איפשהו. לאורך השנים אני מקבלת ממנו מיילים, טלפונים, הודעות ופגישות לא צפויות. כבר הרבה הרבה זמן שאני מתעלמת.

הוא כתב:

"אני יודע שאת חושבת (ומרגישה) שהשתנית, שאת אחרת, שעברת המון, שאת כבר לא אותו דבר. זה אולי נכון ואולי בטוח, ואת כניראה שונה.

אבל אני יודע, שבתוכך, את אותו אדם, רגיש בעומקים מדהימים, לא ידועים, מסעירים, אוהב אהבה עיוורת, בלי חומות, בלי פשרות, בכנות טהורה, חדה כמו סכין.

אז אולי השתנית, וכניראה שבטוח. אבל לעולם אני אזכור אותך כמו אז, כי ככה זה הכי נכון. וכל שינוי בך הוא רק תוספת."

זה היה לי עצוב.

לא בגללו.

אלא בגלל מה שהיה פעם ומה שעכשיו.

אני כבר לא הבן אדם הזה, וזה הרגיש קצת כמו הילדה שהייתי בגיל 19, חיילת שנוסעת עם מדים ברכבת לצפון לפגוש את החבר שלה וחוזרת בשש בבוקר עם עוד המון חיילים- מציצה אלי במן נאיביות כזאת של פעם.

אני כבר לא אוהבת בלי גבולות.

כבר מזמן שמשהו לא עורר אותי, עם כי עשיתי דברים נמהרים דיי בשל רגשות עזים אבל הכל במסגרת ריגושים של הרגע, פרשיות, דברים שרציתי נורא ודעכו.

הנה היום אני במערכת יחסים השלישית שלי, שנושקת לחצי שנה, ואני לא מסוגלת לאהוב.

אני לא מסוגלת לעשות את הדבר הזה שעושים, שעשיתי, שנראה לי פעם נכון- לשים את עצמי על המזבח ולתת לאדם שאני אוהבת גפרור, ולחייך, ולדעת בבטחון מוחלט שהוא לא יבעיר.

היום אני לא עולה על מזבחות.

האהבה שלי עייפה. סגורה, מיואשת. כמו כרוניקה ידועה מראש היא כבר יושבת בצד, לא מערבת את עצמה.

והוא עוד זוכר את מי שהייתי פעם. הייתי פרועה ושמחה ומהירה לבכות, הייתי קופצנית ואמוציונאלית וכל העולם נראה כאילו הוא צבעוני ובהישג היד, והדברים הכי קטנים שמחו אותי כ"כ.

והיום אני מתביישת על כל גילוי ילדותי, הוא מרגיש לי מוזר, לשמוח בצורה לא מעובדת.

אולי התבגרתי ואולי התעייפתי, ואולי פשוט נעשיתי אדישה.