הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

יונתן אחד כתב לי שלא ידע איך ליצור קשר ואיזה מזל שכיתבתי אותו על מייל ליציאה מעזה.

יונתן אחד ביקש שאתקשר אפילו אם לא בא לי לדבר, רק כדי שיהיה לו את המס'.

כתב -

"call me, i miss u"

שלחתי מייל מבודח, השארתי מס'. אני לא מתקשרת אף פעם.

יונתן אחד התקשר אלי בערב, ואמר לי שלא הבנתי נכון-

הוא איבד את המס', אז חלם, אז התגעגע, אז הלך לפקולטה שלי וביקש מהמזכירות את המס', ניסה לשכנע אותן שהוא עיתונאי וצריך את המס' לכתבה ולא הסכימו בשום אופן. אז התקשר ל-144 וגילה שיש עוד 12 עם אותו השם ולא ידע מה לעשות וחשב להכנס לבמה כי זכר שאני כותבת שם ואולי שם יש מייל לתגובות ויוכל לכתוב לי.

יונתן אחד אמר שהוא כבר לא חבר שלה, ואולי ניפגש אחרי ההצגה.

אמרתי שאני הולכת לחבר שלי אבל אולי מחר או מחרתיים, ושיהנה.

אמרנו יום רביעי ואני הרגשתי קצת מוחמאת וקצת מבולבלת (אני לא רגילה לעורר כ"כ הרבה התרגשות, גם כשכן אני מתעלמת ממנה), והרגשתי מחוזרת פתאום.

וכשחבר שלי אמר לי שהוא הולך לאכול ולראות טלוויזיה ולהתאמן ולהתקלח, ושאבוא כשאבוא, אמרתי לו שיונתן התקשר והוא היה עוקצני.

אני יודעת שהאגדות האלה לא אמיתיות, אני יודעת שעם תזמון או בלי תזמון זאת לא אגדה.

אני יודעת שאסור, ועצוב לי. על הפספוס.

הוא היה לי כ"כ יפה פעם, לזמן קצר, ונקרענו כ"כ בחבלי הקול בתיבת התהודה של הטלפון שהיה ביננו, והתייסרנו באיסורי הלילות, עד שלא יכולתי ומונית שברה את ההתחבטות הבלתי נגמרת והטונים שעלו.

ואיך שלא יכולנו להתרחק אחד מהשני לפעמים, ולא יכולנו להפסיק לחשוב, להתאוות.

ואיך הייתי באה לשתות אספרסו על הבר שלו כל ערב בדרך הביתה, והפעם ההיא שהוא כתב על נייר של חשבון ברוכה הבאה כשראה אותי במורד הרחוב, ואיך צעקתי אחרי שהחברה שלו היתה שם והוא לא הבין למה אני קוצפת, ואת הפעם ההיא שהוא זרק עלי את התיון של התה שביקשתי שיכין לי כי מישהו התחיל איתי על הבר, וסינן לי זה הכל אשמתך ואני מטומטם ואין לי זכות לקנא.

ואני לא זוכרת איך זה התחיל ואיך זה נגמר מלבד הכאבים האלו שעדיין מציפים אותי ויגרמו לי לשלוח לו שוב מייל ולכתוב שוב 'לא עוד'.