הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

מידת הסיפוק שנשאבת מהסיטואציה ברגע נתון.

אני חושבת שפעם נהניתי יותר.

אני חושבת שפעם זה הרגיש יותר אמיתי.

אני חושבת שלא ריחפתי כ"כ רחוק אז.

אני לא מבינה איך אנשים יכולים לשמוח אחרי דברי רגש איומים, ובסמיכות קצרה. הרי שנתיים זו סמיכות קצרה.

אני חושבת איך הוא יכול להיות מאושר באמת.

אני חושבת הוא בטח לא אהב אותי כמו שאהבתי אותו ואולי היא טיפשה.

אני לא רוצה לשמוע ממנו, שישתמר כפיסת זיכרון ישנה, אני אגלגל אותה בכאב מדי פעם עד שתשקע לגמרי עוד כמה שנים.

אני לא רוצה לחשוב, אני לא רוצה להזכר, אני לא רוצה.

זה טוב שהוא מאושר, כולם צריכים להיות מאושרים.

אבל זה לא קשור אלי יותר, באמת, תחסוך ממני את וידוי ההריגה שלך, שלה-

אני כבר מזמן לא בתמונה.

אין מוצא, הא?

אין מוצא.