הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

לפעמים אני רואה אינספור אפשרויות בקצה האצבעות שלי, או קצה המחשבה. ידיעה ברורה ושקט.

פעמים אחרות אני מרגישה אפסית כ"כ, ויודעת שאני לא מספיק, לא מספיק, לא מספיק.

איפה האנומליה הפסיכוזית, איפה השכנוע העצמי או תחושת חוסר הערך. איפה המציאות ממש. ונמאס לי כבר מייחסיות, משום דבר ממשי. נמאס.

 אם הייתי יודעת מה אני רוצה, לבטח הייתי משיגה את זה.

אבל אני לא יכולה להתחייב לשום דבר, ומתוך איזו עקשות שחציה רצון לחוויה אותנטית וחציה השני פחד, אולי, אני מסרבת לכפות על המציאות דבר. אני יכולה לשלוט על החיים שלי, אך מסרבת. גם ההתעקשות לעשות דברים שלא מרגישים לי נכון באותו רגע, כדי לקדם איזו מטרת על יחסית, נראה לי ומרגיש לי לא נכון. קל ונעים יותר לחיות בצורה דאואיסטית. לא להפעיל את המוח. לזרום. כ"כ אני מורגלת בכך שלהפעיל את המוח נראה לי כחטא ממש. כשאני שואלת את עצמי מה אני רוצה אני נתקפת בהלה ממש- לא! לא לחשוב! זה יבוא לבד. ובכן, אני לא בטוחה שזה בא לבד, ז"א- איפשהו אני בטוחה מאוד, אבל במבחן המעשה אני לא בטוחה. יש עולם שנסתר ממני, והוא כרוך בלתפעל את המוח שלי לפעולות מורכבות הרבה יותר ממה שאני עושה. אז אני נסחפת אחרי מה שקורה סביבי על בסיס איך שזה גורם לי להרגיש. אני עושה דברים שאני לחלוטין לא בטוחה בהם, רק כי מעניין אותי לראות איך זה ירגיש. יש לי אינטואיציה לגבי מה נכון ולא נכון לי, תחושת סכנה או תחושה טבעית, ואני הולכת עם זה. ברור לי שאלו הדברים שאני רוצה, בצורה כלשהי, וגם ברור לי שהדברים האלו לא מופיעים בחיי כך סתם, שלכל אדם אירעי כביכול יש משמעות ותפקיד, אבל, כשאני לא חושבת על זה זה נראה כמעט אירעי לחלוטין, כמעט טבעי. כמעט כמו פעם- כשלא ידעתי שלכל דבר יש תפקיד ומטרה וחייתי כמו כל אדם פשוט שלא מערבב בהחלטות שלו את כללי היקום כולם (או לפחות אלו שידועים לי, קטונתי). אני לא מצפה למשמעות וכשדברים מתחברים אני באמת מופתעת. כשאני בוחרת להדלק על הברמן שנראה כמו אדיוט מוחלט אבל בעצם מסתבר שמתחבט בדברים שיזיזו אותי קדימה- אני מופתעת. כאילו לא ברור שככה העולם עובד. כאילו לא נואשתי מלחפש בו חוקים חדשים.

כל המשמעות הזאת מפחידה אותי- אני מתחילה לתהות בקצב מסחרר- מה זה אמור לעשות, למה, למה עכשיו, מה יש בזה שאני לא רואה, לאן זה הולך, לאן זה ילך, מה יכול להיות, מה אני יכולה לעשות עם זה, מה אני אמורה לעשות- כך שהרבה יותר קל פשוט לזרום בלי לחשוב. בזרימה הזאת, כשאני עולה על גל חיובי אני רואה איך כל מה שרציתי מתגשם. רציתי חברים שיעריכו אותי- הנה. רציתי להתנתק ממה שעושה לי רע- הנה. רציתי להתרגש קצת- הנה. רציתי להתנסות- הנה. רציתי תחליפים- הנה. דברים נוטים לקרות כ"כ מהר שזה מפחיד אותי. יותר מדי אופציות ואני לא יודעת מה לבחור. אולי זה הרצון שלי להשאיר מעט מסתורין בעולם, ולא לחיות עם ידיעה ברורה שלהכל תשובה לוגית, בבטחון שאני יכולה להבין הכל, אם רק אשלח את המוח שלי לכיוון הנכון. אולי מכיוון שאני לא חיה כך, ומפחדת שבעצם אני לא יכולה, אני מעדיפה אחרת. ובעיקר עדיין, הפחד הגדול מפני משהו נוראי (שהוא בעיקר הפחד, הרי להכל יש הסבר לוגי) הוא שמשתק אותי מלחשוב ממש.

אולי לישון על זה. אולי אצליח להחזיק את המחשבה כשאתעורר, אולי כמו כל פעם, הסחות הדעת הקטנות שמסביב יקחו אותי משם, למקום שקל יותר להתמודד עמו. אבל נדמה לי, שבקרוב אתמודד.

אחי ביקש ממני שאמסור את הגיטרה שלו לתיקון אי שם במרכז העיר. מותח המיתר הרביעי מסתובב על ריק, הוא הדגים לי, כמה פעמים. שלא יחליפו מיתרים, אמר, הם חדשים, וגרר את הגיטרה בתוך נרתיק הרבה יותר מוצלח ממה שלי היה כשלי היתה גיטרה, שלימים הפכה לגיטרה הראשונה שלו, אל תוך החדר שלי והשעין אותה על הארון.

מחר הם רוצים לנסוע לכינרת והוא רוצה לקחת אותה איתו.

הוא נגן מוכשר, אחי, וירטואוז אולי. הוא שבר את הזרת יומיים לפני שהתגייס וסבל מסחבת ואבחונים שגויים וחוסר טיפול במשך שנתיים, היא לא התאחתה טוב והתנועה שלה קצת מוגבלת והוא אומר שזה מגביל את הנגינה שלו.

למד נגינה קלאסית וספרדית בקונסרבטוריון, הרבה יותר טוב ממני, שלמדתי אצל איזה גיטריסט שנראה לי ממש מגניב בתיכון ושאלנו אם מלמד נגינה אחרי איזו הופעה. כל מה שלמדתי היה איזה שני שירים וקצת סולמות שלא היה לי כח אליהם. עדיין, אני די טובה בלאלתר בלי לדעת מה אני עושה ונראה לי שמתישהו אלמד קצת יותר ברצינות.

הגור עדיין עושה את כל הדברים שגורים עושים, ישן ונהיה רעב ובוכה, ורוצה מגע ואז נרדם וישן עד שנהיה רעב שוב. אבל הוא חזק וגדל טיפה כל יום וזה טוב.

אני לעומת זאת תמהה לנוכח התחרפנות הגוף שלי. חולשה וכאבים חדים לעת ליל, אולי יותר מדי סיגריות ואלכוהול, אולי פשוט הגיע הזמן לפסק זמן מהרעש הזה.

לא רציתי להחריד כלבים מרבצם, ולשנות משהו במרקם עם האקס, ובטח לא להכניס רגש חדש לתמונה. במיוחד בסיטואציה כ"כ מייאשת שאפילו אם תוכל להשתנות, אני לא רואה את הדרך ובטח אין לי סבלנות אליה.

זה לא נעים לי, והכל מרגיש כ"כ חלקלק, שניה של תשומת לב לכיוון הלא נכון וכל העצב הזה נופל עלי שוב ואני לא יודעת לאן לברוח ממנו, או איך לטפל בו, חוץ מרוטינת השכחה הידועה מראש שלי. אז אני שוכחת, וכאילו זה לא התקיים מעולם, ומעשנת יותר מדי ושותה הרבה יותר מכרגיל, וחולמת חלומות מוזרים, ומרגישה לא כ"כ טוב בכל מה שקשור ללהרגיש. פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה, איתו, ועם העובדה שהוא תמיד שם, אותו הדבר בדיוק, וכשאנחנו מתקרבים זה כאילו מעולם לא התרחקתי, כמו אחרי כל אחד מהריבים שלנו, מן רוטינה נעימה ומייאשת תמיד בסופו של דבר. כי מה כבר יצא מזה? אבל כל האהבה הזאת, היא בטח לא לחינם וזה מתסכל. מתסכל ולא מספיק. לא רוצה לחיות ככה ולא מעיזה להאמין שיותר מזה באמת קיים. מן תרבות חסך, והשלמה, וקבלת המציאות- כל מציאות שהיא. להסתפק במה שיש, לקחת את זה כמו שזה, לא לשפוט. הרבה יותר קל כך, אבל הרגשות בועטים בבטן, תמיד. תמיד התעוררות וכבר אי אפשר לדעת לתוך מה.

יוזף דיבר איתי על אוספנסקי, שלח לינק למשהו שקרא, וחשבתי, אולי אפתח את הספר שלא סיימתי או שלא ממש התחלתי. אולי מלקרוא את המודעות המושכלת, האינטלקטואלית יותר מכל השאנטי באנטי שמאוס עלי, כל הרוחניות החומרית בכאילו באמת צריך את כל זה כדי לדעת משהו על העולם, אולי מתוך הייאוש והמצוקה השקטה של עכשיו, משהו יזוז.

אני הולכת למסור את הגיטרה לתיקון.

אחה"צ נעימים שיהיו לכם.

זה היה לילה מוזר.

את רובו ביליתי די שיכורה ליד האקס, שיכור גם הוא, רוצה שהוא ירצה אותי גם ולא יודעת אם הוא לא רוצה או נבוך מול החברים שלו. יותר מדי מחשבות בעניין הזה לא יעשו לי טוב. כשהתעוררתי נזכרתי בסיוטים שהיו לי, אפילו לפני שנפרדנו- שהוא לא רוצה אותי פתאום ואדיש אלי לחלוטין. התחושה לא נעימה.

בסה"כ היה אוכל טוב, ומוזיקה טובה ופרצופים מוכרים ואלכוהול וצחוקים.

אחרי ישנתי 12 שעות כמעט.

ההורים שלי הביאו הביתה חתלתול, בן שבועיים לערך. הם מאכילים חתולים במשרד שלהם ושלשום כולם נעלמו, יתכן שהורעלו. החתלתול הזה נשאר בלי אמא ועכשיו הוא פה, יונק מבקבוקון קטן פורמולה לתינוקות וצווח הרבה, ונרגע רק כשמחזיקים אותו. שאר החתולים בבית משתגעים מכעס וקנאה, ונוהמים ומייללים, והכל הרבה פחות רגוע מבדרך כלל.

אני עייפה.

תוספת מאוחרת: זו היתה גורה. לצערי, זה קרה. וזה כאב נורא.

"לפני" תמיד הרגשתי יותר טוב. בבית שגרתי בו לפני תמיד הרגשתי יותר טוב.

הבנאדם שהייתי איתו לפני תמיד משך אותי יותר או הבין אותי יותר.

פעם תמיד אהבתי את עצמי יותר.

ועכשיו תמיד הבטחון העצמי שלי בקאנטים. הדימוי העצמי שלי לא מחזיק אותי עומדת. אני צריכה להסתגר בבית בכדי לשמוע את עצמי חושבת.

בייאוש הזה אני לרוב פונה לדבר האחרון שגרם לי להרגיש קצת טוב גם אם הוא גורם לי להרגיש הרבה לא טוב בדר"כ.

אני נאחזת בטיפת תקווה וחיות ומקווה שמשם תבוא הישועה.

אבל לא באה ישועה. באמת שלא באה.

כבר חצי שנה שאני מדשדשת- בלי לעשות כלום, ממש כלום. לחץ של עבודות זמניות לפעמים גרם לי לשכוח את הדישדוש הזה עד שנמאס לי. בחרתי את הלא לעשות הזה מהבחירות הקלות שהיו לי מתחת לאף. מבין אלו שבחרתי לראות.

כשאתה במסגרת אתה יכול להרשות לעצמך לא לראות.

אני תוהה אם הנהייה שלי אחרי אמנות עונה על קריטריון של נטייה.

ואם לקחת את זה בידיים, את החזיונות של יצירה האלו, וללכת לשם.

או להתבגר ולהתיישב ולהתחיל לעשות דברים של מבוגרים.

אני תוהה אם אני אי פעם אוכל להתבגר ולהרגיש טוב עם משהו אם אני אתן לחלק בי שרצה להגשים את החזיונות שלו למות. אם זה טיפשי או זה נכון ואם לא מאוחר מדי.

אני לא יודעת

לא יודעת

לא יודעת

הכל נהיה פשוט ו...

הכל מסתדר ו..

שום דבר לא מצריך מחשבה ו...

זה מוזר.

שום דבר לא קשה

אולי מודחק

אולי סתם

כבר לא מטריד

קל

או שאני לא צולחת כ"כ בקטע הזה של הבלוג.

לפעמים יש עליות, כן-

אני יודעת לכתוב, זה גם כן.

אבל כתיבה חסרת השקעה כמו כאן נוטלת את הנפח השואב (נגיד) שיש לסיפורים קצרים או לשירה היותר טובה שלי.

ככה שיוצא שאני משעממת, אין לי שום דבר מעניין לכתוב, כבר שלושה ימים שאני מזיינת את השכל על זה שקמתי לעבודה. אני לא הייתי קוראת את זה.

אולי כי אני משועממת? אני משועממת?

לפחות בכתיבה היותר יצירתית שלי יש עומק ששואב (כן, עוד פעם שואב) לאיזה ערפילית מעיים, אבל פה... למי יש כח לרמיניסים תוך כדי הכנת בקשות לבימ"ש?

אתמול התחלתי לכתוב סיפור. כתבתי שלושה עמודים. הייתי עייפה מדי מכדי לקרוא את זה ומה גם שאני בכלל לא קרובה לסיום אבל זה היה מרענן. מוזר לי תמיד לראות את הפערים בין "סיפור" לסיפור", זה משקף בדיוק את מה שנהייתי, איכשהו, מה שעבר עלי ואיך זה הותיר אותי. סגנון הכתיבה והלך הרוח. מה גם שאני לא כותבת יותר מכמה שורות קצרות ברגיל, ככה שהמסות האלו משונות ומשתנות. התחלתי לכתוב על גיל 15 ונשאבתי לכל מיני זכרונות ילדות שמי יודע מתי הייתי נזכרת בהם אחרת. כל מיני שביבים כאלה, רגעים של אושר וטראומות קטנות. יצא לי להעלות על הכתב כמה דברים שהתעסקתי איתם פעם- כמו העיון המאסיבי באלבומי תמונות הילדות שלנו כדי לגלות מתי בדיוק הפסקתי לחייך (גיל 5, תודה)- משהו שהעסיק אותי מאוד בגיל 16 וחצי כשהתחלתי להרהר ברצינות תהומית מדי וחסרת פרופורציה בעוול המופרך ביחסי אליו שההורים שלי גרמו לי.

אני חוששת שאני שוב משעממת.

התקף ה"אני משעממת" הנוכחי נבע מקריאת כמה פוסטים של בחורה שנונה ומשעשעת.

לאן נעלמה נוכחותי השנונה והמשעשעת? אולי אני מותשת מדי? מרוכזת מטרה? סתם? פשוט סתם?

זה לא שמשהו לא בסדר במצב רוח אבל משועשעת לחלוטין אני לא יכולה להגיד שאני.

אני שרויה בטוב פשוט.

בפשטות שטובה לי כי אני לא יכולה לקחת יותר מזה על עצמי עכשיו.

אני מסתפקת במועט כי אולי אין יותר מזה כרגע או אולי זה מה שאני רוצה, אני באמת באמת מותשת מיותר מזה ואני צריכה זמן לאגור כוחות.

אז אני משעממת, בינתיים. אני חיה עם זה, זה רק שהקאונטר שלי לא עולה...

:/