הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

11:30

כמה טעויות וכמה כוויות מאותו הסוג את מוכנה לספוג, והאם פעמון האזהרה שאת שומעת נובע מחששנות היתר שלך, או מהמציאות שמזהירה אותך ללמוד מנסיון- שצועקת לך בקול רם- "לא שוב".

זה הגרון שלי שנצרב, והטעות שעשית- זאת שאני לא מצליחה להבין. תיקון: לא רוצה. לא רוצה להבין יותר את המנהגים האלה, את התירוצים האלה, את הרפפטיביות שבה נוהג כל אדם קרוב בחיי.

אני מפעילה את 88 בדפדפן, המערכת עצמה רחוקה מדי, ואני לא רוצה לקום מהמיטה. אח"כ אני כושלת למטבח ומכינה צ'אי בחלב כמו שאח שלי שותה, בלי הסוכר. הוא מספר לי שקבע עם אחותו למחר, ומזמין אותי להצטרף, ואני מרגישה שאלו החיים שלו, ולא שלי, ולי יש תכניות אחרות. נאמנות כפולה- למי אתה מספר את הסודות הכי כמוסים שלך? על מי אתה יכול לסמוך?

האם הקרובים לי יכולים לסמוך עלי כמו שהייתי רוצה לסמוך עליהם? האם הם יודעים שלא אבגוד בהם, או לא מודעים לבגידותיי?

22:11

היום הזה מהול בעצב. לא עצב, סוג של דיכאון והסתגרות. התבודדות, סוג של התמודדות.

כשאני מאבדת אמון הדברים נהפכים שקופים בעיני. הממשות של האירועים וחשיבות החוטים שחיברו את הדברים האלו לחיי מתפוגגות, כלא היו כמעט.

אני מסתכלת עליו, והוא שקוף, אינו  קשור לחיי. אני חשה כיצד הימים שלי אוטמים את המציאות שלי מפני האמונה במציאות של שנינו. לא שאין לאן ללכת, רק שהכוחות שמצריכה ממני ההליכה הזאת, ההליכה והעמדת הפנים- מייגעים עד אובדן. לא חפצתי במשחק מקדים למציאות חיי. אני מסתכלת בו והוא אינו מבין אותי, מתרונן במציאות שאיני מבינה את חיווטיי אליה, ואיך לעזאזל, האמנתי כ"כ לפני זמן כה קצר. אבל הידיעה ברורה לי, ברורה ווותיקה.

הידיעה ומעברה השני הכאב, מאיים עלי ברעמים של בדידות ואובדן חשק, בעולם אפרפר.  

המשפחה שלו עוטפת אותי בחום ואיני אפילו מצטערת. אני אדישה. הוא בגד באמון שלי, ומשהו מבחינתי נגמר. כמו אבחנה חותכת בדבר הכנות שרציתי, כמו להוכיח כי אני טועה. למוסס קורים אחרונים, קטועים, של השתדלות, של היאחזות, שעוד נותרו בי, ביננו. 

אני מחליקה הרחק ממנו, הוא אינו כלול בתודעתי ואני מרגישה כי כל התהליך הזה מיותר. הילדותיות שלו מכאיבה לי ואני עומדת אילמת מול.. לא לשם כך פתחתי במערכה הזאת.  הוא אינו מרגיש את שאני חשה. הוא אינו מתרומם מעל עצמו, לפרקים ארוכים דיי, בכדי לספק לי אחיזה, בנפשו. ואני מחליקה ממנו והלאה, מסתגרת בעצמי, והוא שמבין ונעלב מעמיד פני חוזקה ויוצא את הבית בלי להביט לאחור. כמעט.

ואז אינו מתקשר. או לפחות כך נדמה לי בחלל שנותר לי לעצמי, הכבד מחוסר אמון וידיעת סוף כאילו בלתי נמנעת.

צעדים חסרי אמון, הוא מבטיח לי, לפנות בוקר כשמתייאש מהמבט העמום שבעיניי, למול הפנים שלו, קרובות מדי לשלי, והבל פיו שחורת בי את הריחוק, באותה עוצמה שבה הוא מנסה להתקרב.

23:40

סיום "פעמון הזכוכית" הותיר בי איזו תוגה נוירוטית. כמו משהו שאני לא יכולה לשנות אלא רק לצפות בו מהצד, או, נכון יותר, לשמוע אודותיו סיפור רחוק, ולהסתבך בנפתולי העלילה כשאני יודעת שאין דבר שביכולתי לעשות עקב גזרותיו של הזמן הרב שעבר, ובכל זאת אני מתפתה להאמין למילים ולהכנע לסיפור כאילו היה אדם חי.

אני יושבת בבית שאך לפני זמן הכרזתי שאיני מעוניינת להכנס אליו, החבר שלי מסביר לתלמיד איך למתן את הבייס-דראם בפיידים, ואני מקשיבה למוזיקה בווליום הלא הגיוני שהמחשב שלו מנגן, הצורמנית, הלא מעובדת דיה, של התלמיד הזה, שממהר לסיים עניינים אחרונים לפני שיעזוב את הארץ- אלוהים יודע לאן.

המקשים מלאי אבק, אני האדם היחיד שמשתמש במחשב הזה- השרת- לכתיבה. המקלדת שונה והאצבעות שלי מתרוצצות עליה ומנסות לתקן את עצמן, להתרגל שוב ושוב לצורה החדשה ולא לשגות.

החבר שלי אומר לו שאם היה זמן הם היו מתעמקים ומנתחים את הקובץ, אבל גם כך זה נשמע סבבה. אני תוהה אם הוא חושב כך באמת, שהרי לא יכול להיות שאדם שעוסק בניתוח, פירוק ובניית סאונד למחייתו לא יבחין בצרימות הללו.

הוא מבטיח לי שהתלמיד שירד לשירותים ילך עוד עשר דקות. אני מהנהנת. הרי ידעתי שהשיעור יארך יותר מהשעה שיועדה לו, ובכ"ז הסכמתי לבוא. אולי זה היה המבט המתחנן בעיניים שלו, כשההורים שלו הציעו לי הסעה עד הבית מוקדם יותר- "תשארי איתי".

משהו במה שהתעורר בו אחרי השיחה שלנו אתמול גרם לי להרגיש משהו אחר, איזה, שובל של סיכוי למצוא את הדרך אל הרגש שלי שוב.  

אני שומעת אותו נסוג מהנסיון לסיים את השיעור, שהתארך כבר בשעה וחצי, מציע לעזור למצוא סיום לעיבוד השיר וממלמל בז'רגון מקצועי. הצלילים הלא מעובדים דיים חוזרים להלום על עור התוף שלי. "תראה", הוא אומר לו, "זה משאיר את העוצמה של הגל", והולם והולם והולם, ומסביר על עוצמות גבוהות, על תחושה של סאונד במאסטר ועוד ועוד ועוד.

אני נהיית עייפה וכאב חד מפלח את הגב שלי, בצד שמאל.

אני קצת אוטיסטית היום, הפגישה בבוקר היתה עניינית-לא עניינית, עסקית-לא עסקית, והשאירה אחריה שובל של תמונות שלי אוחזת מצלמות, מדברת בפלאפון או מעווה את פני. אני חושבת שאני צריכה להפסיק לעשות פרצופים כי הם לא מחמיאים לי.

באחת התמונות אני מחייכת חיוך מטופש כשאני אוחזת מצלמה קטנה מפלסטיק שחור וצהוב. תחת השיער שנגזז לא מכבר בתספורת לא אופיינית ולא מוצלחת במיוחד והמשקפיים החדשים אני רואה את עצמי בגיל חמש, רק מאוחה פחות ותוהה מתי אשלים סוף סוף עם מי שאני. משהו בי רוצה להשתחרר ולהתחבר לחלקים האחרים ובכל זאת במקום לשלח אותו חופשי אל העולם אני מתעקשת לאחוז בו ולערסל אותו, לשאול אותו בעדינות שפעם היתה דורסנית אם כדאי שאלביש עליו את הראציונאל האישיותי שלי. הוא לא יודע לדבר בשפה הזאת ובדרך כלל בשלב הזה מתבלבל ושותק, שתיקה שאני מפרשת שלא כהלכה כהסכמה, או לפחות חולשה.

"סביבת אודיו פשוטה", הבס מנגן בידיו של הבחור שלי, והתלמיד שלו, גבוה, עומד ומביט בו, ומחטט באף.

"יאללה", הוא אומר, ומגיש לו את הדיסק שצרב עליו את הקבצים שעבדו עליהם, ואני ממהרת לחפש עטיפה על השולחן כשהם עוברים לדבר על פרטי הטיסה ומקרקש בשייקר בעודו מתבדח כשהתלמיד שוב מבקש לרשום את עלות השיעור על החשבון.

הם יוצאים את החדר וטורקים אחריהם את הדלת ואז דלת הבית נטרקת אחרי התלמיד בחבטה והבחור שלי שפתאום פנוי דוהר במעלה המדרגות בצורה המגושמת הזאת שלו לעברי.

אני חושבת על החבר שלי לשעבר שבטח מתפלץ למקרא המילים הללו, ועל החבר הקודם שמתחתן עוד שלושה ימים, והוא מקרקש על מקשי המקלדת בצד השני של החדר ומוסר לי ד"ש מידידה מדוכאת שאך נפרדה מבן זוגה וכשאני שואלת למה נפרדה ממנו הוא כבר אינו בחדר לשמוע אלא ירד למטבח כדי להכין לי מיץ ענבים. כשאמרתי שאני עייפה חשבתי שיציע להסיע אותי הביתה אך במקום שאל אם להכין לי משהו חם לשתות, אולי תה, וסירבתי.

משהו אטום בי היום והכל מרגיש נורמלי ואני מנסה-לא מנסה להבין. בכוס המיץ יש אבק משהייה ממושכת על המדף כשפיה כלפי מעלה.

כשאני מתיישבת על הכיסא לידו ומנסה לדובב את הידידה שלו, הוא מנגן לי. ואני שוב מאמינה שהמבטים ביננו יכולים להצית ברקים, ורוצה לנשק אותו אבל כמעט אומרת לו שהוא רק יפגע בי שוב, ואז רוצה לקחת אותו לחדר השינה אבל איכשהו הרגע מתמסמס.

ערב ראש השנה ואני מתרוצצת, עמוסה בחלקי מתנות, פרחים, תבלינים, עטיפות צלופן וניירות משי מרשרשים, סרטים גזורים ברישול בכל מיני צבעים.

בשעה שש וחמישה הוא יוצא מהבית שלי לארוחת החג עם הוריו, אוחז שתי חבילות עטופות בצלופן ומהודקות בסרטים, סלסלות עץ מלאות בראחאת לאקום ותמרי מהג'ול.

אני יושבת בחדר שלי ומביטה בשאריות הסרטים והצלופן על הריצפה, על שקיות המתנות החצי ארוזות, על הטקסטים שיועתקו אח"כ לקרטון, מאויירים בצבעי מים,  ולא יודעת את נפשי להרגע.

אני מנסה לקרוא קצת ואח"כ הולכת לישון בידיעה שאם הוריי יחליטו לבשל ארוחת חג קטנה, יעירו אותי.

אני מתעוררת מטלפון חמש שעות אח"כ, מנהלת שיחה במצב רוח מרומם, ומבינה לאט שזה ערב החג המוצלח ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות.

כתבתי לא פעם על כך שאני הטורחת, שלמסיבות, הארוחות והחגים אני מגיעה כ"כ תשושה, שאין בי כבר סיכוי להנות מהאירוע עצמו.

אחרי שתי הערות לא מחושבות לאחי במהלך היומיים האחרונים, אני מתעוררת בצהריים המוקדמים לקבל ממנו את אותה ההתעלמות של לפני שבועיים, רק קרה יותר. אני עומדת במטבח, אבא שלי מבשל ואחי מחטט במקרר, עומדת תוהה ומחפשת את הבוקר טוב השגרתי, את הנשיקה השגורה. הוא נעמד ליד אבי ומנהל איתו שיחה שגרתית באינטימיות כמו מרגיזה- כמו לאותת לי- מגיעה לך הקנאה הזאת.

אני מתיישבת על הכיסא בפינת שולחן האוכל ומביטה בו בתמיהה. הוא שואל לפשר המבט ואני שואלת לפשר הכתף הקרה. הוא מושך בכתפיו באדישות ויוצא מהמטבח.

אחרי שעתיים, כשאנו מנגבים את שאריות רוטב הסלט בחלה הטרייה, אני מספרת לו ומבינה מה הסיבה לרוחי הנפולה. הוא אומר שהוא צודק מנקודת מבטו ואני מתעקשת שהעניין הזה לא יעלה על הדעת, ושהתאמצתי כ"כ, ואיך הוא בכלל מעלה על דעתו את כל התסריט הזה, שבו הוא מתעלם ממני למרות כל מה שקרה, למרות מערכת היחסים שלנו. יש לי דמעות בעיניים כשהוא יוצא את המטבח לכיוון המחשב ואמא שלי נכנסת ושואלת מה קרה. אמא שלי היא אחד מעקבי האכילס שלי ואני מתחילה לבכות, היא מנשקת אותי על המצח ואומרת - שקט, תינוקת שלי, שקט. ולא מצליחה באמת להתמודד עם מה שאני אומרת, מנסה להגג שעברו כבר שעתיים מאז שיצא את הבית אז למה אני בוכה עכשיו. ואז הוא בא שוב ומתיישב לידי ומלטף לי את הרגל במבט כאילו מבין ואני מרגישה כמו בתהלוכת תנחומים ואף אחד לא מבין ולא נותן לי לגיטימציה להביע את הכאב שלי.

אני מתחילה לכתוב ואז נגמרות לי הסיגריות ואני הולכת לקחת חפיסה חדשה מהפאקט של אבי, ונשארת לראות איתו פרק של "האנטומיה של גריי" ומופתעת שלא ממש שמתי לב לפני זה שהסדרה הזאת טובה, ושוטפת לשנינו אפרסקים ונותנת לו את זה שיותר קשה, כמו שהוא אוהב, ומתפקעת מצחוק כשהוא זורק את הגלעין לכיוון התריסים אבל זה מסתבך בדיוק באמצע וילון הקרושה של אמא שלי ונותר שם, בשליש הדרך מתחתית החלון. ואנחנו מהגגים על הסדרה, ועל הדמויות, ומנתחים דקויות בהיסח הדעת, ואני שוכחת את כל הברכות והעטיפות והעייפות והכאב.

אח"כ נהיה מאוחר, ואמא שלי הולכת לנמנם. בשירותים אני מחליטה מה אלבש לארוחה עוד שעתיים, ומרוצה מאוד מזה שהגעתי להחלטה הולמת מהבגדים המעטים שנדמה לי שנשארו ראויים ולא בלויים מרוב שימוש יומיומי.

אני חוזרת לחדר, למצוא אותו ישן מאוד באמצע המיטה שלי, וחוזרת למחשב, לגמור לכתוב את הקטע הזה, יחד עם מאזי סטאר שאני מנגנת בפול-ווליום כבר שלושה ימים, רק חלש חלש שלא אפריע לו לישון.

אנחנו עוברים דירה בסוף החודש, לקומה גבוהה יותר, עם הרבה יותר אוויר. אני צריכה את השינוי הזה, הו כן.

שנה טובה יקיריי, שנה טובה.

כל פעם שאני גולשת יותר מדי באתרי משתמש 2.0, אני יוצאת מדעתי. מילא המגוון העצום של סרטונים

ב-youtube, מילא myspace וכל המוזיקה שם (עוד לא העזתי לנסות אפילו, אללי, בקושי השתלטתי על פנדורה), מילא הבלוגים שאיכשהו התרגלתי אליהם (כולנו בסופו של דבר משתמשים באותם שטיקים פה) אבל פורמט הוורדפרס עברית הזה, עם המוני המשתמשים בעיצוב נקי ומוצלח, ששוטפים את המסך בכתיבה עיתונאית רהוטה, מלאת אייטמים, נושאית מאוד- אלוהים, איך אפשר לעקוב אחרי כל זה ועדיין להשאיר מספיק זמן כדי לחיות?!

אני קוראת הכל, אני רוצה לדעת הכל, הכל מעניין אותי (כמעט). אני מוצאת עצמי בין בלוג עיתונאי אחד לאחר, בסבך רשימות של לינקים המתחזקות אחת את השניה, כולם נראים לי כמעט אותו דבר. חלק מדברים רק על מוזיקה, חלק על מחשבים, על משפט, על אייטמים מוזרים ברשת, חלק על הרבה דברים (פה זה כבר נהיה מעניין). הכתיבה כמעט זהה. כן, מה רהוט יותר, מה עילג יותר, מה בהיר יותר ומה מקרטע ופחות נעים לקריאה מהירה. אפילו הפונטים אותם פונטים- וכשמדובר באריאל 10 רגיל, אני מרגישה שאני קוראת איזה חלק של עצמי שלא שמתי לב שכתבתי, וממשיכה לצאת מדעתי.

כמה אנחנו דומים, כל זה מראה לי. כמה אנחנו דומים וכמה יש ביננו ניואנסים- לא גדולים וקלים לתפיסה, אבל משהו חלוש עולה מהמילים- אין מה לעשות- הבולטים בולטים: הרהוטים, המשעשעים, האינטיליגנטים. הם רצים הלאה עם הוורדפרס שלהם. על העילגים והחצי עילגים והקצת עילגים אני אפילו לא מדברת.

המוני תכנים אישיים- מוצלחים, משעשעים, אינפורמטיביים, מלאי לינקים ודיעות, מלאי בדיחות כלליות ותכתובת בין אושיות וורדפרס ובעלי טורים. כל זה נראה לי די משמים. כן, זה מעניין, אבל זו לא המהדורה המרכזית. כן, אני רוצה להצליח לקרוא הכל, את כולם, את כל מה שהם כותבים, כדי לא לפספס שום דבר חשוב שקורה, בכל נושא, לא משנה על מה. תקשורת 2.0, נקרא לזה. זה כבר לא עיתון עם חדשות חוץ, מדובר בהמוני אנשים שגולשים לפה, לשם ולכל מקום, ומביאים סיקור, לינק, חדשות, דיעה.

משהו בכל זה עדיין מרגיש לי מפוספס. אולי העובדה שכל הכללים נטרפים- שהמניות של ספקי התוכן הולכות וצונחות, שלא לדבר על מוסדות כמו "טלוויזיה", "רדיו", "עיתון"- איזה ערך יש להם עכשיו? אני מגלה לחרדתי שאני שמרנית, קשה לי להתרגל לכל זה, אני מתגעגעת לימים שטלוויזיה היה לוח שידורים פשוט, קונספט שלא משתנה הרבה (בגיל 11 הכבלים נכנסו לחיים שלי וזה היה שוס, אבל הייתי צעירה והתרגלתי מהר). עכשיו- אתר אחד מחזיק את לוח השידורים של כל ארצות הברית, אתר או תכנה אחרים מחזיקים אופציה לשיתוף קבצים בין כל תושבי העולם, כמעט כל דבר שאי פעם שודר נמצא ברשת, או במחשב של מישהו, נגיש כ"כ. מישהו עוד תלוי בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, בכדי לספק לעצמו תוכן? דעת הקהל יוצאת מהבועה. אני לא יודעת מה לעשות בכל התוכן הזה- ואני רואה אנשים לידי שכן משתלטים על זה, ואני תוהה איך. אולי זאת הפרעת הקשב שלי, ואולי זה באמת הגיל שבו רוצים שמשהו כבר ישאר במקום וכל התזוזה הזאת קצת מאיימת. אני יכולה לגשת במספר הקלקות לכל אינפורמציה שארצה, לכל תכנית, לכל שיר, לכל משחק, לכל תוכן- אין לי שום הכוונה ואין שום בסיס יציב עם המלצות.

עם זאת, ברעש המילולי הזה ברשת אני רואה משהו שנוכח ביום-יום, ברחוב, בחיים מחוץ למסך. כן, המוני אנשים מוצלחים, שנבדלים מאנשים פחות מוצלחים. כולם משעשעים, נעימים למראה, כולם אינטיליגנטים- וכולם גנריים. בלוג טוב (אישי או אינפורמטיבי, יומני או חדשותי, בלוג או טור, אמנות) יבלוט כמו שבולט מישהו ממש מיוחד ברחוב. ברור שלכל אחד יש משהו קצת ייחודי לומר, ברור גם שזה לא תמיד יוצא. אבל המחשבה שכל אחד חושב שהוא מיוחד ובעצם כלום מזה לא עולה אל המסך כמעט, מלחיצה אותי- אם הם לא מצליחים גם אני לא מצליחה, ולהרגיש כמו נמלה בבית נמלים ענקי קשה לי. אני חושבת, שלהיות כמו כולם זה לא לעניין. אני חושבת שכל עוד כל אחד ימשיך לחשוב איך הוא מחדש משהו, איך הוא מדגיש משהו שאין במקום אחר, תמשיך להיות התקדמות. הקונספט של "הכל נאמר כבר" מקבל משמעות סיוטית עבורי בעולם התוכן האינסופי של היום. זה משתק את הכתיבה שלי, זה משתק לי את האמנות. אני מוצאת את עצמי באמת מפקפקת בערכים עליהם גדלתי- באמונה שאם אהיה ממש טובה אזכה להכרה נרחבת. בדרכים המקובלות, כשהכל נטרף כ"כ והדרכים המקובלות הופכות בן לילה ללא רלוונטיות, שמרניות, מיושנות. קשה להתרגל לתפיסה הקהילתית, לריבוי המיומנויות אצל כולם, לניגוד אל מול התפיסה הרומנטית.

הכל מרגיש לי כמו לפני מהפיכה ענקית. מה יהיה פה עוד 15 שנה?!?

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

דיסקים

ספרים

וערימות של

שעמום

כשמחיתי קלות אמר "תחשבי על העתיד שלו, הוא ימות אצלך, פה יש לו עתיד" ואמרתי שטוב, אם זה כ"כ משמח אותו. אחרי העביר אותו לעציץ מחרסינה ושתל ועידר בחלוקים. וחייך אליו ואמר כמה "נחמד מצידה שהביאה" ואיך "כשפגשתי אותה ברחוב לא היה לה שום דבר ביד".

כשכעסתי רציתי את הקקטוס שלי בחזרה.

עוד הוא אומר שאני לא מתנהגת כמו עצמי, אני לא איכפתית הוא אומר ולא הבנתי אם עכשיו או בכלל, אבל ניתן לשער שמתכוון לבכלל. ואומר לי לא לתרץ בייסורי הגמילה שלי, או בכדורים שלי, אבל אני לא מתרצת. ואמרתי ואמר שאני זאת שאמרתי שכך וכך עושה אותי אטומה. אבל לא תירצתי בכך שום דבר. אולי הוא תירץ כשניסה להבין. ואולי לא איכפת לי מספיק, או אולי לא קונבנציונאלית, אני אדישה.

ברור שאיכפת לי, אבל גינוני האיכפתיות והצורך לזוז ולהניע את שרירי הפנים ולומר הרבה דברים מובנים מאליהם, נראה לי מעייף.

הכל פשוט אבל אנחנו מעקצצים אחד את השני להשאר ערים, או אולי כדי לא לבכות, כן, זה יותר הגיוני. מי רוצה להרדם בחלום ולהתעורר בדמעות.

סידרתי את הבית והעברתי דברים ממקום למקום. הפשטתי את המקרר מעשרות המגנטים שצבאו עליו, העברתי את כל הבגדים לחדר השינה. ניקיתי את מתקן הכלים מחלודה עד שנמאס לי והכל הרגיש מוזר. אני לא בדירה שלי ואני צריכה להיות בדירה שלי כדי לעשות את זה.

וכרגע אני רדומה אך מלאת מרץ מנטלי מסויים ורוצה לעשות הכל רק לעשות- לצבוע או לנסר או לבנות או לתלות כבר. רק לעשות משהו שיראה אחרת אח"כ, שיעיד על עשייה כי מינימליזים מרדים אותי, אני דורכת עליו כמו פיל לא זהיר (אין דבר כזה פילים לא זהירים, הם הולכים על קצות האצבעות, ככה הם בנויים). אני צריכה לעשות משהו גדול.

אני צריכה לקנות מכונת כביסה.

אני צריכה למצוא עבודה ודירה ומתלבטת אם לבד או שותפה כדי לחלוק את הנטל שכ"כ קשה לי להרים, אבל רצוי שארים כי הגיע הזמן.

לא, אני לא אגור בבית עד גיל 30 ויהיו התנאים לכשיהיו, יחידת דיור או בית נפרד, אפילו.

אז כמו שאמרתי אין לנו הרבה חוץ מהבגדים שעלינו ואלה שהיו ויהיו, חפצי מומנטום ונוסטלגיה, בעיקר ספרים וניירת שבטח נדלל.

אנחנו צריכות ניירות ועט וצבעים ומצלמה ומחשב וחדר חושך ואספקה בלתי נגמרת של ספרים, מוזיקה, המון מוזיקה.

אני מוכנה לוותר על המכונת כביסה ולרדת למכבסה.

אין לנו גב ואין ברירה אלא להתחיל מהתחלה, ולא כי זה מה שחילק לנו הגורל, זה מה שרצינו, כי לכל דבר יש מחיר ואת המחיר הזה לא היינו מוכנות לשלם או שילמנו אבל התמרדנו רגע לפני המשכורת כי עדיף להתבזבז ולהתפכח מאשר לקבל על זה שכר ולחוות תחושת בזבוז ו-השפלה.

לא- אנחנו בחרנו בזה ואנחנו נגיע לאן שנגיע, אני לא יודעת לאן, את תזרמי ואני אבהה ואם אצטרך אעבוד קשה ואחיה בצורה נזירית. זה לא מפריע לי. איפשהו אני חושבת שזה מגיע לי או שככה זה ראוי. אני אישה של אידיאלים גם אם אני זורקת אותם לצד לפעמים כי לא נעים לי שתראו. האידיאלים שלי נוקשים. אני תוהה אם יש שפיות באידיאלים כ"כ נוקשים אבל יש נוקשים יותר והעולם הזה גם ככה עובר על גדותיו.

די.