הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

חמש וחצי לפנות בוקר ואני מכינה טוסט.

מוקדם, או מאוחר מאוד, עוד לא ישנתי ואני רעבה. אני מכינה טוסט.

מקלפת שאריות נייר כסף מפרוסות לחם שחומות

נייר כסף שווה אלומיניום שווה אלצהיימר

אלצהיימר יותר גרוע מלנקות את הטוסטר

ובכ"ז אני מתעקשת להגן על הטוסטר

מגבינה צהובה.

בטוסטר הזה יש

משולשים בילט אין

ככה היו בונים אותם באייטיז

הוא ורוד ומחלק את הלחם למשולשים קטנים וקלויים

כמו כיסונים כל משולש סוגר בתוכו את הגבינות

ואולי גם זיתים אם לא הייתי שוכחת לשים

אני לועסת ברעש שנשמע לי גדול

מלקטת פירורים מהצלחת

ומניחה אותה על ערימת ספרים על השולחן

אני רוצה לשתות תה

לעלעל בספר, ולישון

להתעורר

בלי חרדה

בבקשה

אני מחכה לשיחת טלפון שלא תגיע

להמשך של רומן שנקטע

בינתיים החדר מתמלא בריח של דם

לכלב שלי נושרות השיניים

כולן

וצומחות שוב.

אתה צעיר, ובוחר בחירות לא נכונות

קשה להתנחם בזה,

אני מתגעגעת.

הבדידות בעיקר.

אנשים שאני בקושי מכירה

מזמינים אותי

לעיר אחרת לראות סרט

לדרום העיר לשתות קפה

ולגוואטמאלה לעשות חיים.

אני מחייכת ומתחמקת

ובסופו של יום

אני יושבת מול הטלוויזיה

ואוכלת עוגת שוקולד בינונית.

אני מרגישה מוזר

עם החתול שנאבק על פירורי עוגה

וכבר מזמן נרדם בחיקי

מול התכנית היחידה שאני רואה.

מישהו צלצל היום

ארבע פעמים

ואני לא יודעת מי

אז זה כאילו

אף אחד לא צילצל אף פעם

בסילבסטר נצא

את אמרת שמגיע לך

ואני רוצה לנשום

נשתכר קצת

ונסתחרר

בין כל האורות.

בסילבסטר נצא.

אגב, זה- קצת הזוי. אבל רק קצת.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=517954&contrassID=1&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

"את כותבת על עצמך"

אנחנו אקסביציוניסטיות אנחנו

חייבות לחלוק עם העולם כל סיגריה שאנחנו מעשנות

כן, אנחנו רוצות לחשוב שזאת האמנות שלנו

אנחנו הרי לא רואות את הסביבה

ומתעלמות מהממשיות שלנו

מאמינות רק לפונטים אנחנו

ככה אנחנו

חסרות אמון.

בזרועות

ייך

נכון שהיית מבינה

את הכעס הזה

כשהייתי מזילה

המון

דמעות של זעם

עצור

ורוצה לנתץ את כל

כלי החרסינה

שלו

ובמקום

מנתצת את עצמי

בזעם הזה

נכון שהיית נותנת לי לבכות

עד אינסוף

חדש

שיפציע

כי נשים מבינות

וגברים לא.

ברור שאת כועסת

הרי דרכו בעולם הפרטי שלך

וכל הציפורים

התעופפו

הן היו בדיוניות

הציפורים

אז מה

הרי טרפת מאהבים

כמו קלפים

זה היה צפוי ש

מישהו בסוף ירגל אחריך.

תרגלי את הכלל הבא:

לעולם אל תרגישי נוח

מדי

במקום כלשהו

תמיד את חשופה לרוחות.

זה נעים ש

המקרר מלא באוכל

רק ש

אני לא יודעת במה לבחור.

אז אני עומדת עם

הדלת פתוחה

ומסתכלת

ושוקלת

ובסוף לוגמת קולה

וסוגרת את המקרר.

יש ימים שיוצא ש

באמת יש לי מה לעשות

מטרה מוגדרת מראש

עוד מהלילה לפני

יש ימים ש

יש אפילו כמה דברים

שמחברים אותי

למרחב

המציאות-קרקע-זמן

וקובעים קווי אורך

כמו

ב-31.10.04, 17:00

באולם כס המשפט

ערב עיון על כך וכך

וב-16:21 אני חושבת

שבעצם

זה לא כ"כ מעניין

ואני מפחדת

עדיין

לחזור לאוניברסיטה

וכשחושבים על זה

אני לא ממש רוצה לפגוש את כל האנשים האלה

רק כדי להרגיש קצת כמו פעם

כי פעם זה לא עכשיו.

ויש לי ערימות של עבודה להספיק עד חצות

כי התעלמתי כל החודש

ובעצם

בקושי קמתי

וכל מה שאני רוצה

זה

לחזור להתכרבל

עד ש

אגמור לישון.

מישהי ישנה למדי

מספרת לי

על מישהי שאהבתי

שעזבה את העיר שלי

וחזרה למושב

והלב שלי קצת נצבט

ואני רוצה להתקשר

ויודעת שאין טעם.

ופתאום אני חושבת

ששתי הנשים שרציתי

גרות במושב פתאום

ואני מרימה גבה

ויודעת שאני צריכה

לסובב את הגב

או

לכאוב

ולכתוב.

אני הולכת להתקלח

אולי אצלי בבית

אבל אלוהים כמה ש

התרחקתי

מהמשפחה שלי.

וכמה שהם מאוכזבים בעצם

אמא שלי מודעת

ואומרת געגועים וחבל

אבא שלי עוד שואל מדי פעם

אם התחלתי לעבוד.

הוא יודע הרבה לפני

כשאני עוזבת

זה נראה לו הגיוני

הוא מסביר לאמא שלי

בראציונאליות

רגועה

וכבר לא מתקשר אלי כי

אלוהים

כמה התרחקתי

מהמשפחה שלי.

גיליתי את עצמי מחדש

והחלטתי לוותר

בחירה קלה קשה

תמוהה.

סוג של דרך חדשה

בסה"כ אני בכלל

לא מרגישה רע