הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני מטה מילים מסביב לשורש, והיא אומרת שאני כבר באובססיה דקדקנית (או דקדוקית?).

אני משועשעת, אני אומרת, ואני אוהבת מילים.

מי לא אוהב מילים? היא שואלת אותי.

אנשים א-מיליים, אני אומרת לה. א-מילי. צריך להוציא על הביטוי הזה פטנט.

הו כן, היא אומרת, הו כן.

לפני שלושה שבועות, זה קרה, ואחי התקשר אלי בהתרגשות ואמר לי "תקשיבי", ועמדתי בחוץ צמודה לפלאפון ומנסה להרכיב מהמקטעים שהצלחתי לשמוע שיר אחד מוכר. היום זכיתי לגמול לו, ומההופעת התרמה בבארבי למרתף 10 (ותודה ל-pearly, אלמלא היא לא הייתי שומעת על ההופעה הזו), התקשרתי אליו כדי שישמע את כל ההופעה שלה, והוא הקשיב, נמלט משירה בציבור שאורגנה לרגל הפסקת האש כנראה, בחיל שלו.

אז, התקשר אלי אחרי ההופעה, בשתיים בלילה, לספר לי. איך כעסה על התקשורת שם שהתעקשה להעלות אותה לשידור מהמוצב, איך ניגנה שירים שלה ושל אחרים, איך לא זכרה את "פולי" שאני אוהבת והבטיחה להם שתקליט בלייב ותשלח להם כפיצוי, איך לא ידעה לנגן את הוטל קליפורניה והוא ניגן עבורה בזמן ששרה.

היום, ניגשתי בתום ההופעה אל מאחורי הקלעים, רודפת אחריה, הייתי חייבת לומר לה תודה על השמחה שהחדירה בו באמצע כל המצב האבסורדי הזה, על השיחה הארוכה שהיתה לי איתו בעקבות, הראשונה שלא היתה על "המצב" אלא פשוט שיחה עם אחי הקטן, על משהו ששנינו אוהבים, שלכמה דקות נתנה לשנינו תחושה כאילו הכל נורמלי. אמרתי לה- את ניגנת במוצב של אחי, והיא זכרה מיד ולחצה לי את שתי הידיים, וקראה לחבר ושניהם הסבירו לי בהתרגשות שהם מחפשים אחריו ואחרי הבחור השני שניגן עמה אז כי יש להם גיטרות בשבילם, והכתבת שסיקרה את המסע שמחה ולקחה את הטלפון שלו, ואמרה שנהנו כ"כ מן ההופעה שם, שארכה 4 שעות, שבשום מקום אחר לא נשארו כ"כ הרבה זמן.

ההופעה כולה היתה נהדרת, במיוחד בלט שלומי שבן, עם חוש קומי מתוזמן היטב ווירטואוזיות קלאסית מרהיבה על הפסנתר, ערן צור הפליא בהרמוניה עם אלי דג'יברי על הסקסופון, אבישי כהן חיצרץ להדהים, כאילו החצוצרה שלו היתה יצור חי, נושם ומרגיש ולא פיסת מתכת, יוסי בבליקי שימח אותי עם "יש לך מקום" ו-"נדמה שישוב", וקרן אן, הו, קרן אן, ודג'יברי, כהן, אמדורסקי ודיוויד ברוזה שעלו יחד איתה לבמה לביצוע רב משתתפים שמח במיוחד.

 קרן אן עם אבישי כהן (צילום: שי שזיפי)

לא צריך להחליט עכשיו מה הטעם בלחיות (החיים עצמם).

לא צריך להחליט עכשיו אם שווה להתאמץ לחולל מהפך (בדברים מסויימים).

לא צריך להחליט כרגע במה עדיף להתעסק (זה יבוא לבד).

העולם יתן לי תשובות, אני אתן לי תשובות, והרבה יותר רגיעה (אפשר לנוח כבר, שום דבר נורא לא יקרה, לא נורא יותר ממה שכבר קורה בלי קשר אלי).

דווקא ההרפיה הזאת, מביאה כזה עושר, שגורם לי לאושר גדול.

לילה טוב.

מוזיקה עושה בי דברים נפלאים.

מנעד הרגשות הרחב שמוזיקה- מגוון עצום של מוזיקה- מעוררת בי, גורם לי לפליאה מוחלטת.

וכשאני במצב רוח טוב, מצב רוב טוב ומתפלא, טוב ומקשיב- אני נהנית ממנה הרבה יותר.

נפלא.

(עברתי על הג'יגלס- שלקח לי כמעט עשור להקשיב לדיסק שלהם שוב, פונץ', כוורת, ומקנחת בלאונרד כהן והולכת לישון, אחרי רפרוף בתיקית המוזיקה שלי, והתמוגגות ממש).

כ"כ הרבה אוכל שחשבתי שאני עוברת סוג של הרעלת מזון. התקשיתי לעמוד ולא היה לי מקום לנשום.

הסדר היה נחמד. הרבה פחות חגיגי מבדרך כלל, השולחן לא היה כרגיל והכל נראה כמו סתם ארוחת ערב. האגדה נקראה מהר, מהר יחסית אלינו, מהר כ"כ שאפילו אני הייתי מסוחררת, וקצת נעלבת. בשירה- החלק החביב עלי- קימצו בצורה מוזרה. האור היה מוזר והיתה מן אווירה כזאת של לגמור עם זה כבר, ובאמת תוך שעה הכל נגמר, אגדה ואוכל וזה היה מוזר. כל ההכנות עברו גם הן מהר ובלי סטרס מיוחד למעט כשניסיתי להיות מוכנה בכל הכח לפני שיעל תגיע כי תמיד היא מגיעה ואני במקרה הטוב במקלחת, והיא שאלה אותי כבר לפני מתי בדיוק לבוא ואם אני בטוחה שאהיה מוכנה עד אז ועניתי בבטחון (כרגיל) שכן. בשעה שמונה סיימתי לערבב את הסלט ופניתי לכיוון דלת המקלחת שנטרקה לי בפרצוף. אחי שטרח להבליט את העובדה שהוא לא עושה שום דבר בזמן שאני ואמא שלי התרוצצנו במטבח מצד לצד עם סכינים במשך שעה, החליט שהשניה בה סיימתי הכל, זו שאם לא אכנס למקלחת בדיוק בה לא אהיה מוכנה כשיעל תגיע- היא השניה להתקלח בשבילו. אז צעקתי והוא צעק חזרה, בעיקר "תרגעי", אבל זה עבר בשלום יחסי. כשיעל הגיעה הייתי במקלחת.

היו כ"כ הרבה מנות ראשונות וסמי-ראשונות ואחרי ראשונות שלמנה העיקרית הגיעו שלושה שורדים, וגם זה בצליעה מגמגמת. אבא שלי ואחי חלקו סטייק (סטייקים בליל הסדר, לא פחות. אבא שלי מבריק. והזמן שלקח לי לשכנע אותו לא להגיש חזיר היה לא מבוטל בעליל), ואני אכלתי חצי כדור בשר וכמה פרוסות תפו"א מתוך התעקשות ושום דבר אחר לנסות לאכול מהכל. לא אכלתי מהכל אבל לפחות אכלתי משהו מכל מנה. היו אולי תשע מנות, בחלקן כמה אופציות. חלק מהדברים שבישלתי אפילו לא הגעתי לטעום.

והודעות החג שמח- כבר כמה שנים ששיחות האיחולים עברו לחלוטין ל-SMS, והשנה היה זרם הודעות נעים במיוחד. הרבה יותר מוצלח מברכת האנימציה שטרחתי ואני חוזרת טרחתי להכין בראש השנה, שהיתה מורכבת ומוצלחת ולא זכתה לתשואות שקיוויתי להן. בכלל זאת תקופה חברית הרבה יותר, וכל האהבה הזאת שהפלאפון שלי השפריץ במהלך שעה אחת היתה נהדרת.

אני מצטערת, אני מרגישה שאני כותבת וסתם- דיווח וזרם תודעה פשוט ומרוצה מעצמו. שום התעמקות ושום צער ושום כתיבה מלוטשת שגורמת לי להתפעם מעצמי (או להתמרק בצער הכתוב בצורה בינונית שלי, כמו שאיזו מישהי טרחה לעלוב בי). ואולי כי אני לא רוצה להתעסק בצער בתקופה האחרונה כי נעים לי יותר, אולי כי אני מתמצתת את הצער שלי למילים קצובות במקום אחר, ואולי כי כבר לא כ"כ נוח לי לכתוב פה, מאיזו תחושה של חדירה לפרטיות שאני לא בטוחה בטיבה.

עבר עלי ערב חג נעים, ולילה כי יעל הלכה רק לא מזמן והופתעתי שוב מהעובדה שאנחנו פשוט מדברות ומדברות ומדברות חלק נרחב כ"כ מהחיים שלנו ועדיין אני מצטערת כ"כ כל פעם שהיא הולכת או צריכה לקטוע שיחה.  

אני לא יודעת למה טוב לי יותר עכשיו. יש את הנסיבות הברורות ובכ"ז. אולי זה האביב.

אני מקווה שנהניתם גם.

חג שמח.

פסח. אנחנו עושים את הסדר בבית השנה. אחי סוף סוף חוזר מהצבא לחג, זה לא קרה כמעט מאז שהתגייס ועברו כבר כמעט ארבע שנים.

שתי הסבתות שלי יגיעו, וגם יעל, שהזמנתי לפני שבועות כבר, לפני שידעתי אם יהיה אפילו סדר השנה ואיפה. נתתי לה תירוץ להתחמק מאיזה סדר עם קשר משפחתי קלוש עד בלתי קיים במקום רחוק יותר או פחות בארץ.

אמא שלי טרודה בעבודה ואין לה "ראש לזה", היא אומרת. אבא שלי עוד לא החליט לגבי המנה העיקרית, אולי הוא יבשל כך או כך, אולי הוא יזמין מפה או משם.

בינתיים אני מכינה את רשימות האירועים שלי, רשימת הקניות ורשימת המנות ועוד שרבוטים לפה ולשם כמו פרחים לשולחן ולהחזיר ממנו את קעריות ההגשה ולגזום ממתחת לבית שלו כמה ענפים משיח הרוזמרין האימתני לתפוחי האדמה בתנור.

אני שמחה על הסדר הקצת מורחב, על זה שזה פה ואוהבת את התחושה של להכין כדי להפעים. תמיד לאירועים אני מבשלת יותר מדי, וטורחת עד השניה האחרונה ומתעלפת כמעט ברגע האחרון אבל מתמוגגת לראות אנשים נהנים. אני קצת מצטערת להיות בלעדיו הסדר, ויש עוד כסא ריק בשולחן. ההורים שלי יתפלצו אם אזמין אותו וגם כך החיים שלי בסוג של איזון סוף סוף והכנסת גורמי געגוע מכווץ לא יעשו טוב לאף אחד.

רציתי ללכת לקניות ולסיים את כל ההכנות הטרומיות כבר, ולהתחיל לבשל את מה שאפשר כבר היום, אבל אמא שלי רק כתבה לי במסנג'ר שאכין רשימה של כל מה שאני חושבת שצריך ונדבר בבית. שום "אבל תגיעו מאוחר ואני כבר אצטרך לצאת ולא אספיק שום דבר", לא עזר. באמת אין להם ראש לזה והם לא מבינים את ההתלהבות שלי וגורמים לי להרגיש קצת אשמה, הם עסוקים "בדברים החשובים" בעיניהם ואני מתעסקת בשטויות. אבל, בעיניהם עכשיו כל דבר שהוא לא העבודה שלהם והנסיון להחזיק את הראש מעל המים כלכלית הוא שטויות.

חוץ מזה טוב יותר, לי.

אני מרגישה יותר טוב.

זה ואח שלי הבטיח שהוא יכסח בכדורסל את האידיוט שהעליב אותי אתמול.

יצא לי לחשוד, שאולי הבעיה טמונה בטון.

אז דיברתי. בשקט אמרתי איך אני מרגישה, מה הייתי רוצה, ואת זה שאני לא רוצה לעזוב אותו לעולם.

התחבקנו חזק. זה הרגיש כאילו אנחנו בני 15 שוב, רועדים מקור במדבר, שוכבים על החול ומסתכלים מהופנטים בכוכבים שאין לנו בעיר.

פתאום הבנתי אמיתות קטנות ענקיות, ולמה רות שקראה לי בקלפים בשבע בבוקר ביום שבת אחד ביוני של שנה שעברה, אמרה שהסיפור הזה יהיה מאוד מאוד גדול.

כאילו לא עברו כל השנים האלו בריחוק הזה שצברנו, כאילו אז, בים- הוא לא אמר "היה יכול להיות ביננו משהו, אבל אני רואה באיזה קצב את מחליפה חברים ואני לא רוצה לאבד אותך", אלא - הבנו כבר אז שאנחנו צריכים להיות ביחד והוא אמר "אני לא רוצה לאבד אותך", ומאז נשארנו חבוקים.

אם כי, תמיד הערכתי את מה שאמר אז, שזכרתי תמיד בתור אולי הדבר הכי יפה שנאמר לי.

ותמיד אהבתי אותו יותר. ותמיד ידעתי את זה, למרות שהיה החבר הכי טוב שהיה לי בחיים, אולי, ולא חציתי את הגבול הזה.

וכ"כ הרבה זמן התגעגעתי אליו בלי להעז להבין עד כמה.

כבר שנה וחצי שהוא ישן איתי ואני מאמללת אותנו במקום לשים לב. ובהתחלה דווקא הייתי מאושרת מהקירבה, ואז הלכתי לאיבוד.

עכשיו הכל הונח על השולחן ויש מקום לתמימות ולא צריך לשחק יותר בשגרה הזאת.

הוא אמר שהוא תמיד מרגיש בן 15, ושזו בעיה. אני חושבת שאולי הוא חיכה לי.

תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן, אבל עכשיו כמו שאני יושב יש לי סיכוי להנצל אני חושב

וזו הסיבה שאני פה, ואשאר פה, אפילו אם דברים אחרים קוסמים לי, ומרגשים אותי, ומרצדים לי בתשוקה או בעניין משותף, או בפנטזיה אחרת. אני אשאר פה, עד שיכלו כל הקיצים על הסיכוי להיות באמת.

להפתעתי הגמורה אני מוצאת שאני במצב רוח טוב, ואפילו עירנית.

כן, ישנתי 3 שעות בלילה בלבד, בקושי הצלחתי לקום, אני חושבת שאמא שלי ניסתה להעיר אותי איזה 7 פעמים, רק ברגע האחרון שכנעתי את עצמי שאני חייבת לקום- אם לא בשביל עצמי לפחות בשביל בימ"ש. אז קמתי, זרקתי על עצמי בגדים בתפזורת שניסיתי לשוות להם מראה ייצוגי משהו (אעפס... ), ציחצחתי שיניים, הברשתי מסקרה וירדתי לאוטו אחרי שאמא שלי כבר התקשרה מלמטה איזה פעמיים ויצאנו לנהיגת סלאלום מטורפת לכיוון בימ"ש כדי שהיא לא תאחר לדיון תוך שאני מחזיקה את עצמי חזק ומתפללת לא להקיא לה באוטו (כבר קרה).

אז היא הלכה לה לדיון, הסתננה למעלית לקומה החמישית שעוד אני נהדפת אחורה בקהל עו"ד אגרסיבי, אחרי המעלית השניה שהתמלאה וויתרתי ועליתי ברגל. פיק ברכיים ליטרלי. פאקינג חמש קומות. כנושאת כלים צייתנית החזקתי לה את התיק בזמן שהיא הלכה להשתין (השופטת איחרה בחצי שעה) ואח"כ לקחתי את התיקייה שלי ויצאתי לחפש את המקומות שבחלונות שלהם הייתי צריכה להגיש בקשות שונות ומשונות. אחרי איבוד אוריינטציה קל מצאתי את דרכי והחילותי לכתת רגליים מחדר לחדר, מחלון לחלון. אמא שלי יצאה מהדיון, סיימנו את הסבב וקינחנו בסנדוויץ' וקפה בקפיטריה כשמדי פעם אני מנפנפת למישהו שלמד איתי (התפזרנו לכל תפוצות ביהמ"ש ואנשים שלא היו אומרים אחד לשני שלום בלימודים עכשיו מחייכים אחד לשני כמו כשפוגשים עוד ישראלי באוסטרליה). אני חושבת שהאספרסו זה מה שהקפיץ אותי. אולי זה גם מסביר את הרעידות בידיים....

אגב, המלצת היום- see emily play- של פינק פלוייד. היה בבוקר ברדיו. תענוג, לא הכרתי את השיר הזה.

אני מנסה לשכנע את אמא שלי שמגיע לנו טיול לפריז בפסח. זה אומר שאני צריכה להיות און מיי בסט בהייביור עד אז, לא לפספס אף יום עבודה כדי שלאבא שלי לא יהיו תירוצים.

אני רוצה לנסוע עם אמא שלי בלבד, אנחנו מסתדרות נהדר בלעדיו.

אני אוהבת את פריז. יש שם כ"כ הרבה שלא ראיתי. אוחחח אני מקווה שזה יצא לפועל..

חוץ מזה.. לטווח היותר קצר, אני מקווה שד' יגיע בחמישי לפינוק לקראת סופ"ש (זה מצחיק אותי, פגישות חמישי כי זה היום היחיד שפנוי לנו איכשהו, עוד מצחיק שיש זוגות שלא מזדיינים פעם בשבוע, ובטח אולי נהנים פחות, אבל.. אני מקדימה את המאוחר).

אני מקווה שבסופ"ש אני אתאפס על עצמי ואסיים את העיתון הזה כבר, ושיצא מה שיצא, שיעוף לדפוס בשבוע הבא.

נרשמתי לשיעור איור. מתחילים. אני מקווה שהוא לא מתחילים מדי. לאור הציוד- עפרונות ופחם נראה שכן, אבל בקטנה. זה בטח יהיה נחמד (אלא אם כן הוא יכריח אותי שוב לאמוד פרופורציות של כיסא. אני שונאת את זה). מתחיל בשבוע הבא.

חברה טובה שלי מחפשת דירה, גם אני אוטוטו, אני מקווה שיצא שנעבור ביחד, היא נראית לי שותפה אידיאלית. גם חברה טובה (מהצבא, לא קשר הדוק אבל בטוח כזה), וגם אחלה בנאדם. לא מעבירה את זמנה בגראס, טוחנת ספרים ולימודים ועבודה ויש לה אחלה טעם (חוץ מחיבה ביזארית לקקטוסים, אבל אפשר לחיות עם זה) וחוץ מזה היא רוצה לגור איפה שאני רוצה, וזה יכול להיות מצויין. אם היא רק תחכה לי חודשיים... היא די לחוצה.

העתיד נראה וורוד (אולי כי לקחתי מינון מספיק של אנטי חרדות?..)

לעבודה!