הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

 הדרך למשקפיים החדשים שלי רצופה בתלאות. 41 דקות נדרשו לי לבחירת המסגרת, בחנות דרום תל-אביבית קטנה (משמע- הזמן שלקח לי למדוד את כל המסגרות האופציונאליות בחנות + פרק זמן סביר להתלבטות קלה + בחירת אותה מסגרת בלי לשים לב מן המגירה, שהבהירה לי שזו הבחירה הנכונה- כמו תמיד כשאני בוחרת את אותו דבר פעמיים).

עדכון: למשקפיים שלום.  שלוש הגעות לחנות כדי לגלות עדשות מנופצות ומסגרות מעוקמות, החלפת צבע מסגרת ודיל לא רע בכלל בסופו של דבר הפרידו אותי מ-1,400 ש"ח ב-10 תשלומי קרדיט שווים, אך זכיתי בעדשות פלסטיק כפיצוי (מחיר לעדשה כזו במספר ראיית החפרפרת שלי: 1000-1500 ש"ח לעדשה), והיפ היפ הוריי- סר ממני הפחד פן יתנפצו העדשות וייבצעו את אישוניי, כשכלב אירעי יתנגש בי (קורה לעיתים תכופות), בן זוגי יתקע בפרצופי מרפק (קורה לעיתים תכופות מאוד), אתקע במשקוף/ עמוד (הממ). בנוסף- סר הפחד מפני התרסקות המשקפיים על הרצפה (רשומים כ-15 מקרים של החלפת עדשות בגין שבירה בחנויות המשקפיים הקרובות לביתי, מה שללא ספק היה צריך לזכות אותי בכרטיסית עדשות למתמידים, אך לא. עולם האופטיקה קשוח מאין כמוהו).

המשקפיים יפות מאוד, תודה, ובעל החנות ישמח אם לא יראה אותי יותר לעולם.

ראייה צלולה לכולם.

נ.ב. מאוחר על מבחן המעשה:

לפני כשבוע נתקלתי בחוזקה בתא טלפון ציבורי, עת הבטתי לאחור בעודי צועדת הישר ומהר לתוך הפלסטיק. למעט פנס באיזור הגבה הימנית, כאבים עזים וסימנים כחולים על הבטן (?!), למשקפיים שלום!

ערב ראש השנה ואני מתרוצצת, עמוסה בחלקי מתנות, פרחים, תבלינים, עטיפות צלופן וניירות משי מרשרשים, סרטים גזורים ברישול בכל מיני צבעים.

בשעה שש וחמישה הוא יוצא מהבית שלי לארוחת החג עם הוריו, אוחז שתי חבילות עטופות בצלופן ומהודקות בסרטים, סלסלות עץ מלאות בראחאת לאקום ותמרי מהג'ול.

אני יושבת בחדר שלי ומביטה בשאריות הסרטים והצלופן על הריצפה, על שקיות המתנות החצי ארוזות, על הטקסטים שיועתקו אח"כ לקרטון, מאויירים בצבעי מים,  ולא יודעת את נפשי להרגע.

אני מנסה לקרוא קצת ואח"כ הולכת לישון בידיעה שאם הוריי יחליטו לבשל ארוחת חג קטנה, יעירו אותי.

אני מתעוררת מטלפון חמש שעות אח"כ, מנהלת שיחה במצב רוח מרומם, ומבינה לאט שזה ערב החג המוצלח ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות.

כתבתי לא פעם על כך שאני הטורחת, שלמסיבות, הארוחות והחגים אני מגיעה כ"כ תשושה, שאין בי כבר סיכוי להנות מהאירוע עצמו.

אחרי שתי הערות לא מחושבות לאחי במהלך היומיים האחרונים, אני מתעוררת בצהריים המוקדמים לקבל ממנו את אותה ההתעלמות של לפני שבועיים, רק קרה יותר. אני עומדת במטבח, אבא שלי מבשל ואחי מחטט במקרר, עומדת תוהה ומחפשת את הבוקר טוב השגרתי, את הנשיקה השגורה. הוא נעמד ליד אבי ומנהל איתו שיחה שגרתית באינטימיות כמו מרגיזה- כמו לאותת לי- מגיעה לך הקנאה הזאת.

אני מתיישבת על הכיסא בפינת שולחן האוכל ומביטה בו בתמיהה. הוא שואל לפשר המבט ואני שואלת לפשר הכתף הקרה. הוא מושך בכתפיו באדישות ויוצא מהמטבח.

אחרי שעתיים, כשאנו מנגבים את שאריות רוטב הסלט בחלה הטרייה, אני מספרת לו ומבינה מה הסיבה לרוחי הנפולה. הוא אומר שהוא צודק מנקודת מבטו ואני מתעקשת שהעניין הזה לא יעלה על הדעת, ושהתאמצתי כ"כ, ואיך הוא בכלל מעלה על דעתו את כל התסריט הזה, שבו הוא מתעלם ממני למרות כל מה שקרה, למרות מערכת היחסים שלנו. יש לי דמעות בעיניים כשהוא יוצא את המטבח לכיוון המחשב ואמא שלי נכנסת ושואלת מה קרה. אמא שלי היא אחד מעקבי האכילס שלי ואני מתחילה לבכות, היא מנשקת אותי על המצח ואומרת - שקט, תינוקת שלי, שקט. ולא מצליחה באמת להתמודד עם מה שאני אומרת, מנסה להגג שעברו כבר שעתיים מאז שיצא את הבית אז למה אני בוכה עכשיו. ואז הוא בא שוב ומתיישב לידי ומלטף לי את הרגל במבט כאילו מבין ואני מרגישה כמו בתהלוכת תנחומים ואף אחד לא מבין ולא נותן לי לגיטימציה להביע את הכאב שלי.

אני מתחילה לכתוב ואז נגמרות לי הסיגריות ואני הולכת לקחת חפיסה חדשה מהפאקט של אבי, ונשארת לראות איתו פרק של "האנטומיה של גריי" ומופתעת שלא ממש שמתי לב לפני זה שהסדרה הזאת טובה, ושוטפת לשנינו אפרסקים ונותנת לו את זה שיותר קשה, כמו שהוא אוהב, ומתפקעת מצחוק כשהוא זורק את הגלעין לכיוון התריסים אבל זה מסתבך בדיוק באמצע וילון הקרושה של אמא שלי ונותר שם, בשליש הדרך מתחתית החלון. ואנחנו מהגגים על הסדרה, ועל הדמויות, ומנתחים דקויות בהיסח הדעת, ואני שוכחת את כל הברכות והעטיפות והעייפות והכאב.

אח"כ נהיה מאוחר, ואמא שלי הולכת לנמנם. בשירותים אני מחליטה מה אלבש לארוחה עוד שעתיים, ומרוצה מאוד מזה שהגעתי להחלטה הולמת מהבגדים המעטים שנדמה לי שנשארו ראויים ולא בלויים מרוב שימוש יומיומי.

אני חוזרת לחדר, למצוא אותו ישן מאוד באמצע המיטה שלי, וחוזרת למחשב, לגמור לכתוב את הקטע הזה, יחד עם מאזי סטאר שאני מנגנת בפול-ווליום כבר שלושה ימים, רק חלש חלש שלא אפריע לו לישון.

אנחנו עוברים דירה בסוף החודש, לקומה גבוהה יותר, עם הרבה יותר אוויר. אני צריכה את השינוי הזה, הו כן.

שנה טובה יקיריי, שנה טובה.

אני מדוכאת נורא.

מעולם לא הייתי כה מדוכאת לקראת יום ההולדת שלי.

האקס הפגוע, התהיה על מה נכון או אמיתי יותר, החיים בלעדיו או החיים הרגשיים איתו, ובכל מקרה הוא לא מוכן להיות לי אפשרי, וזה מרגיש לי מוזר מאוד, כמו להפריד שלם.

נגמר לי הכסף לגמרי, והתחושה המצמיתה שזה גורר בלתי נסבלת כמעט. רק כמעט כי אני חיה איתה, כמו גירוד עקשן בהתנהלות שלי בעולם, כמו כתם של כשלון- לדאוג לכסף מלכתחילה, או לעשות מספיק כדי להשיגו עכשיו.

באופן מפתיע היקום דאג לי קצת, ושלח לכיווני איזו חברה שבחברה שלה חיפשו מישהו לשעתיים ביום של עבודה מהבית. אמרתי כ-ן ומאז אני מעדכנת נתוני מונדיאל לעילא. זה קצת מצחיק.

אני גרה בבית בגיל 27 ואני לא צריכה להסביר איך זה מרגיש.

התואר ה-I נגרר ונגרר, בעוד שכבר יכולתי לסיים תואר שני בדיוק. הסמינריון הזה ארור ואני פשוט לא רוצה לכתוב אותו. כנראה. ז"א, אני מאוד רוצה להצליח לכתוב אותו כבר, לעשות איתו משהו מושכל וקונסטרוקטיבי, אבל נראה שאני לא מצליחה. כמו האנשים האלה שאומרים שהם לא מצליחים להתרכז במשהו שלא מעניין אותם, כמו ילד קטן, אני לא רוצה, אני לא מצליחה. משהו מושך אותי אחורה ואני לא בטוחה מה בי עושה את זה, ואיזה פחד אדיר מלהמשיך הלאה (אני חושבת שאני ממש לא רוצה להיות עורכת דין).

בעוד שבוע וחצי מכר שלי נוסע לחו"ל ומשאיר אותי כבייביסיטר לדירה ולכלבה לשבועיים. ללא אנשים וסביבה מוכרת, אני מקווה שאכתוב עד שאסיים.

אני צריכה להתארגן על מרשם לריטאלין, זה לא יעבוד אחרת, כנראה. אולי אני לא עושה את העבודה הכי מבריקה שלי על ריטאלין, אבל לפחות אני עושה משהו מאשר לשבת ולבהות. הבעיה היחידה היא, שבימים הסמוכים לריטאלין אני לא יכולה לשתות, כמו שתעיד ההתפרקות לגורמים אחרי המסיבה של יעל, בה לא שתיתי כ"כ הרבה, באמת. רק ערק-קרנברי וקצת יין. הגעתי למצב כ"כ קיצוני, שבו לא הייתי גם ביום-ההולדת לפני 3 שנים, אחרי שהורקתי לתוכי כל מה שהיה בסביבה, בשני בארים שונים. אז אני לא לוקחת ריטאלין עכשיו, את חצי הכדור שנותר לי, כדי שאם במקרה ארצה לשתות ביום חמישי, זה יהיה אפשרי.

פתאום אחרי שבועיים בדיוק ללא סיגריות אני נתקפת בדחף. ייאוש תמיד גורם לי לרצות לעשן. אני אומרת לעצמי שלפחות אני בריאה קצת יותר, ולא מאוד מתנחמת, רק קצת.

כל החודש יש סרטים גרועים בסינמטק. יש פסטיבל קולנוע קווירי באוזן.

אולי אאפה לעצמי עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות.

בעיות החיבור העונתיות לא פסחו גם על הקיץ הזה. לאחרונה הן היו כאן בפברואר. פעם בכמה חודשים מישהו מחליט בבזק 014 waw ששם משתמש עסקי אחד שמתפצל לשני מחשבים שאינם על רשת, זה עניין שאינו מתקבל על הדעת, ואז מתנתק החיבור בבית, וניתן לחברו שוב רק אם מנותק החיבור במשרד. אני לא זוכרת מה בדיוק הפתרון לניתוקים החוזרים ונשנים האלה, איכשהו זה תמיד מסתדר וזה קשור באבא שלי. בפעם הקודמת דיברתי עם מערך אנשי תמיכה של בזק בשלל מספרי 1-700/800 אבל זה לא באמת עזר, רק אבא שלי יודע עם מי בדיוק לדבר, וזה מרגיש לי כמו שחרור נעים מעול. הרבה דברים שאני משאירה לתחום המומחיות של אבא שלי, כמו תיקון המערכת בחדר שלי, תיקון המחשבים. גם כשאני מסוגלת להרשות לעצמי את זה כלכלית הוא בטח יצליח לעשות את זה זול יותר וטוב יותר, וכשחושבים על זה, הוא היה אמור לקחת איזה שעון ישן לתיקון בשבילי (הוא התעקש).

בכל מקרה, הייתי מבועתת למס' דקות כשגיליתי שהחיבור נפל שוב, אבל אז, שקט נעים השתרר. לא נשאר דבר שאני יכולה לעשות על המחשב חוץ מלעבוד על הסמינריון שלי (ולשמוע מוזיקה נניח, במקביל). יש משהו בבעיות קשב שאינטרנט לא ממש תורם לו. שיהיה לכם המשך יום נעים.

במסגרת טירוף "מה נשים סופרות" ששוטף את ישרא לאחרונה, יוזף הביא אותה בחידוש-

"בטח יש לכם מקצה שיפורים".

מאחר ותמיד הייתי חובבת לוגיקה גדולה (לא), או בעיקר טובה בשאלות לוגיקה פסיכומטרי מסוג זה (קבוצות), הכנתי עבורכם את התרגיל הבא. הלאה סתם רשימות ממוספרות, קדימה שבירות ראש למיניהן.

להלן, התרומה שלי לקלחת-

איך נשים סופרות גברים

3 זה מס' הברמנים ששכבתי איתם.

3 זה גם מס' האנשים עם אותו שם ששכבתי איתם.

2 אחרים ששכבתי איתם, חולקים שם זהה אחר (נדמה לי שטעיתי פה, והצמד שכיוונתי אליו מכיל אחד סקס ואחד נשיקה. העניין בבדיקה).

4 מהאנשים ששכבתי איתם, גרים בחו"ל כיום.

2 זה מס' השחקנים ששכבתי איתם.

1 זה שחקן שלא שכבתי איתו, אבל כמעט.

1 זה עוד שחקן שרציתי, אבל לא יצא כלום. אח"כ ניסו לעודד אותי ואמרו לי שיש לו זין קטן.

1 זה מס' השחקניות שנישקתי.

1 במאי תאטרון ששכבתי איתו.

8 זה מס' המוזיקאים ששכבתי איתם. חלקם היו שייכים ללהקה אחת, בכל מני ואריאציות שלה לאורך כמה שנים.

4 מהם היו סולנים.

3 מהם מתעסקים במוזיקה למחייתם כיום. רוב הנותרים- אני באמת לא יודעת.

2 זה מס' עורכי הדין ששכבתי איתם (אם הם עברו את בחינות הלשכה החודש).

1 זה מס' הציירים שיצאתי עמם.

2 זה מס' האנשים ששכבתי איתם שאבא שלהם נהג מונית (!).

1 זה מס' נהגי האמבולנס ששכבתי איתם.

3 זה מס' האנשים ששכבתי איתם מבלי לדעת את שם משפחתם.

3 זה מס' האנשים שבגדו בחברות שלהן איתי.

1 לא סיפר לי שיש לו חברה.

1 אמר שהם על סף פרידה.

1 באמת נפרד ממנה למחרת (זה לא היה אותו אחד). 

10 זה מס' האנשים שכתבו עלי שירה, שאני יודעת עליה (טכנית- אחד מהם כתב קטע פרוזה קצר).

1 זה מס' האנשים הקירחים ששכבתי איתם.

2 זה מס' האנשים ששכבתי איתם וגילחו/קיצרו את שיער החזה שלהם, בתקווה שיום אחד יעשו לייזר. אחד מהם אף הלך לקוסמטיקאית ועשה שעווה בגב (ספוילר- זה הקירח).

1/3 מהאנשים ששכבתי איתם, היו נמוכים יחסית.

2 זה מס' הסלבריטאים שנשקו לי (אחד בקנה מידה ארצי ואחד עולמי לחלוטין, הראשון סתם פסיכי, לשני לא היה עט לחתום. שניהם כמובן היו מוזיקאים. בשני המקרים לא ידעתי מאיפה זה בא לי, אבל הייתי צעירה והתרגשתי מאוד. אחד עדיין מרגש אותי).

2 מאלו ששכבתי איתם רצו לעסוק בפוליטיקה. אחד הצליח.

2 זה מס' האנשים שכששכבתי איתם, היה להם שיער מאוד מאוד ארוך.

1/2 לערך, ממספר האנשים ששכבתי עמם, היו בעלי שיער ארוך בכלל. חלקם הסתפרו.

1 היה זיון וזהו, מטעם שני הצדדים.

2 נשארו זיון וזהו כי לא הסכמתי לדבר איתם יותר אחרי.

2 זה מס' החברות הטובות שהיו לי שהיו עם אנשים ששכבתי איתם, אחרי.

2 זה מס' הבחורות שנישקתי, שאנשים שהיו איתי היו גם איתן.

6.5 שנים מפרידות ביני לבין הבחור הכי מבוגר ששכבתי איתו.

2 שנים, ביני לבין הצעיר ביותר.

1/4 כמעט, מהאנשים שבסופו של דבר הייתי איתם, הכרתי באינטרנט.

5 אנשים ששכבתי איתם, חשבתי שצריכים לרזות קצת.

3 חשבתי שרזים מדי.

1 חזר בתשובה.

1 פרסם ספר.

0 אנשים שייכים לקטגוריה אחת בלבד (טוב, למעט המוזיקאים הסלבריטאים שנישקו אותי).

עכשיו, אחרי שכולם מרגישים שהם מכירים אותי טוב יותר, תרשו לי לסייג-

דיסקליימר: הרשימה הבאה נהגתה והוכנה אחרי יותר מ-30 שעות ערות.

דיסקליימר 2:  המצויינים ברשימה שייכים בממוצע לכ-5 קטגוריות כל אחד. כך שלמרות שזה נראה כאילו ניצלתי את הזמן שלי היטב, זה לא בהכרח כך.

וכמובן, אין כמו ללנקק לפוסט שהתחיל את הטירוף- אצל דריה. כולם עושים את זה, אני עשיתי את זה פעם אחת, למה לא שוב?

בקרוב אצלכם.

4 זה מס' החתולים שיש לי בבית כרגע. כשאעבור אשאר עם השניים שלי.

2 כלבים היו לי בחיים, שניהם לתקופות קצרות מדי.

4 זה הגיל בו עברתי לתל-אביב. מאז אני פה, למעט עשרה חודשים בהם גרתי בגבעתיים.

11 זה מס' הדירות השכורות שאני מצליחה לזכור שגרתי בהן בחיי.

27 שנים ימלאו לי השנה.

15 ליוני יהיה התאריך שבו זה יקרה.

5 שנים וחמישה ימים ביני לבין אחי הקטן. כשהיינו ילדים הייתי מתעללת בו. היום הוא אחד החברים הכי טובים שלי.

1.58 מ' זה הגובה שלי. מישהו פעם שאל אותי איך אני לא מתבעסת שאני כ"כ נמוכה, הרי אם לא הייתי יכולה להיות דוגמנית. מכיוון שאני רגילה להיות אמת המידה היחידה שלי, זה לא ממש מזיז לי. אמא שלי אומרת שככה אפשר לצאת גם עם הבחורים הנמוכים יותר. האמרה הזאת הסתברה כנכונה.

2 פעמים המשקל שלי עבר את ה-50 קילו ויכולתי לתרום דם. לא עשיתי את זה, למרות שרציתי.

2 שיני בינה השתכנעתי לעקור.

14 ויום היה הגיל שבו התנשקתי לראשונה.

22 וקצת היה הגיל שבו התנשקתי לראשונה עם בחורה.

1 וחצי ימים עברו מאז נישקתי מישהו לאחרונה.

3 מערכות יחסים ארוכות היו לי. שלושתן נשקו לשנתיים אך לא עברו אותן.

15 זה הגיל שבו התחלתי לעשן. נסיון לספור את כל הפעמים בהן הפסקתי והתחלתי שוב עושה לי כאב ראש.

1 ליטר זו כמות הבירה שאני יכולה לשתות בפעם אחת ולהשאר עומדת. בשלב הזה כשהברמן ממלא צ'ייסרים בחינם, אני יודעת שיהיו צרות.

7 זה מס' האנשים שראיתי ערומים במקביל.

1 זה מס' גליונות העיתון שראו אור בעריכתי.

2,695 זה מספר השירים שנמצאים כרגע בתיקיית המוזיקה שלי.

49 אנשים יש לי בפלאפון. זה גם בדיוק מס' כתובות האימייל שיש לי בספר הכתובות באאוטלוק.

22 אנשי קשר יש לי במסנג'ר.

588 זה מס' הפוסט הזה בבלוג שלי.

פה בערך נגמרו הדברים שאני יכולה להצמיד להם מס' בלי לאמץ את הזכרון מדי ורוצה לשתף בהם.

לא יודעת של מי היה הרעיון למספור הזה, אבל הופיע קטע כזה בעלמה, ודריה ויוזף פרסמו פוסטים כאלה לא מזמן.

אני עורכת מחדש את הצעת המחקר שלי, או ראשי הפרקים, שיתאימו לחומר שיש לי. את ההצעה המקורית שרבטתי בכמה דקות ברגע האחרון ובעיקר עניין אותי שתשמע טוב, ולא תהיה ריאליסטית.

לפיכך היא מלאה בדברים שאני לא יכולה לחקור במציאות (בעיקר בדברים שכדי לחקור אותם אני אצטרך להשתעמם מאוד, ולהתחיל לחפש חומרים שכנראה לא קיימים. כמו גם סוג של ניתוח משפטי שזר לי לחלוטין).

אני סומכת על זה שעבר כ"כ הרבה זמן והמרצה שלי בטח לא יזכור מה היתה ההצעה המקורית, תוך נסיון אמיתי לשמור על הכוונה המקורית שלי.

כ"כ הרבה זמן עבר מאז שכתבתי עבודה שקשה לי לדעת איך לגשת לזה. אני מאלו שתנו להם עבודה של מישהו אחר והם יעשו פלאים- ימצאו מקורות נסתרים באינטרנט, יסבירו כמה העבודה בעצם קלה ויתרגזו כ"כ כשמי שצריך לכתוב לא יעשה את זה שכמעט יעשו את זה בעצמם. בקשר לעבודות שלי? פה יש מחסום רגשי עבה.

במקביל אני באייסיקיו עם החבר השוודי שלי, וגם לומדת לעשות HTML.

צריך לשמור על עניין. כן.

(אגב ,עברתי את השלב שהייתי תקועה בו במשחק מקודם. אבל המשחק רק הולך ונהיה קשה ומתסכל בצורה שהיא כבר לא כיפית, כי אם אני עוברת זה מזל קוסמי תמוה ולא קשור בי, בעיקר קשור לזה שיש כ"כ הרבה מפלצות על המסך שקשה לראות משהו).

אני עושה הכל חוץ מלעבוד על הסמינריון שלי.

וזה אחרי שקראתי ארבעה ספרים די מפרכים, אם כי מעניינים מאוד.

אני מחכה לרגע שבו אוכל להתרכז. זה כנראה יהיה אחרי שיחשיך לגמרי, ובינתיים בטח עדיף לשחק בפלייסטיישן. אני תקועה באותו שלב כבר יומיים ואחי אמר שאני פשוט לא עושה את זה מספיק טוב.

עניין הגיטרה אגב היה מאוד מינימלי. לקח פחות משעה כולל נסיעות. האשה בחנות ביקשה שאפתח את הקייס, שאלה איפה קניתי ועניתי שאין לי מושג. הסבירה לי משהו לא ברור על איך להחליף בעצמי את החלק שהתקלקל ואני בהיתי בברגים הקטנים והנהנתי בלי להקשיב. זה לא נראה מסובך וגם כך לא אני אעשה זאת. היא שאלה מישהו על מחיר ואז הלכה לארון והביאה קופסה קטנה. שילמתי ועברתי לצד השני של הכביש, לתחנה ממול של האוטובוס לצד השני.

פלייסטיישן, כן.

אני יושבת מול אחד המחשבים בספריית האוניברסיטה, די ריק פה והבודדים שנמצאים מקליקים עבודות ולא מחפשים תירוצים, כמוני.

מדי פעם אני מסתכלת אחורה ולא נעים לי, אבל בזווית העין אני קולטת מישהי שבודקת את המיילים שלה ואני נרגעת קצת. משמאלי יושב בחור עם ספר עב כרס וגורם לי להרגיש אשמה (והנה הסתכלתי שוב וליד הספר הפתוח נמצא רק המעיל שלו, אולי הלך לחפש עוד ספר אבל בטח להשתין).

קשה לי להתחבר למנטליות הזאת ולקרוא ולקרוא ולקרוא. אחרי כמה סמסטרים זה נהפך לטבע שני וכך זה גם מתפוגג- לא נשאר זכר לסטמינה שאפשרה לי לגמוע כמויות בלתי נתפסות של חומר במהלך התואר. עברו שנתיים לעזאזל.

אני חייבת לסיים את הסיפור הזה כבר, עוד ארבעה חודשים פחות יום אהיה בת 27, אני לא מוכנה להגיע לשם עם תואר ראשון כרוך לי סביב הקרסול.

אבל אני קוראת וקוראת והכל אומר את אותו הדבר. קשה לי להאמין שהעבודות האלו ייכתבו בסוף וישנעו את המסלול שתכננתי לי לפעולה. נראה כאילו אני מחזיקה בכח בבטלה שנשארה לי, כי כל מה שאמור לבוא אחרי- אם אעקוב אחרי ההוראות ואתן לדברים ליפול למקום הנכון שלהם- זה בדיוק מה שרציתי. כ"כ רציתי עד שאני מתחילה לפקפק. והכל כ"כ מסודר ורגוע, ואין לי שום מקום להרגיש בו אבודה או קרועה, לחוצה או לא יודעת, שזה מלחיץ אותי. אולי אני טועה? אולי אני מפספסת? ואני יודעת שלא ומתמלאת בצורך מטופש לעצור את הכל ושונאת את התקופה הלא פרודוקטיבית הזאת, ורוצה להיות כבר אחרי, ורוצה להמשיך ורוצה להכנס לקצב מסחרר של התקדמות, ועדיין.

כי אם כל זה ילך, אז מה על הדברים הגדולים? אולי הם לא יגיעו? וזו סיבה די מטופשת לעצור את הדברים הטובים שבהישג היד שלי.

אני עייפה, ובקושי הצלחתי לגרור את עצמי מחוץ למיטה הבוקר, ותמיד הזמן עובר מהר יותר באמצע הלילה.

אני רק רוצה להרגע ולהצליח לשמור על ריכוז, ושהפחד מכשלון יפסיק להוציא אותי מדעתי. ונראה שאני צריכה אופק נקי יותר, ולא להיות מוטרדת מכל מיני דברים קטנים ולא רלוונטים, אבל איפה מוצאים כזה או כמה מהר אני יכולה לכפות את זה על עצמי בלי לשכוח הכל ביום למחרת.

הנה מה שהעסיק אותי בשעה האחרונה:

http://www.datacraft.co.jp/takagism/index_e.html

יש איזה בחור ששולח לי כל הזמן ג'אנק מייל. בדר"כ אני מוחקת מיד אבל הפעם פתחתי. זה משחקון מתסכל כזה, אבל נחמד, אני מניחה.

בהצלחה.

אה, וזה מה שהוא כתב לי אחרי שכתבתי לו שהצלחתי-

"מה!!!??? הצלחתי רק להקרין את הקלטת המעצבנת הזאת, אבל לא הבנתי מה זה אומר... באמת הצלחת!!?? תחמנית, איך עשית את זה?... ביזיון."

:)