הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

 הדרך למשקפיים החדשים שלי רצופה בתלאות. 41 דקות נדרשו לי לבחירת המסגרת, בחנות דרום תל-אביבית קטנה (משמע- הזמן שלקח לי למדוד את כל המסגרות האופציונאליות בחנות + פרק זמן סביר להתלבטות קלה + בחירת אותה מסגרת בלי לשים לב מן המגירה, שהבהירה לי שזו הבחירה הנכונה- כמו תמיד כשאני בוחרת את אותו דבר פעמיים).

עדכון: למשקפיים שלום.  שלוש הגעות לחנות כדי לגלות עדשות מנופצות ומסגרות מעוקמות, החלפת צבע מסגרת ודיל לא רע בכלל בסופו של דבר הפרידו אותי מ-1,400 ש"ח ב-10 תשלומי קרדיט שווים, אך זכיתי בעדשות פלסטיק כפיצוי (מחיר לעדשה כזו במספר ראיית החפרפרת שלי: 1000-1500 ש"ח לעדשה), והיפ היפ הוריי- סר ממני הפחד פן יתנפצו העדשות וייבצעו את אישוניי, כשכלב אירעי יתנגש בי (קורה לעיתים תכופות), בן זוגי יתקע בפרצופי מרפק (קורה לעיתים תכופות מאוד), אתקע במשקוף/ עמוד (הממ). בנוסף- סר הפחד מפני התרסקות המשקפיים על הרצפה (רשומים כ-15 מקרים של החלפת עדשות בגין שבירה בחנויות המשקפיים הקרובות לביתי, מה שללא ספק היה צריך לזכות אותי בכרטיסית עדשות למתמידים, אך לא. עולם האופטיקה קשוח מאין כמוהו).

המשקפיים יפות מאוד, תודה, ובעל החנות ישמח אם לא יראה אותי יותר לעולם.

ראייה צלולה לכולם.

נ.ב. מאוחר על מבחן המעשה:

לפני כשבוע נתקלתי בחוזקה בתא טלפון ציבורי, עת הבטתי לאחור בעודי צועדת הישר ומהר לתוך הפלסטיק. למעט פנס באיזור הגבה הימנית, כאבים עזים וסימנים כחולים על הבטן (?!), למשקפיים שלום!

בעיות החיבור העונתיות לא פסחו גם על הקיץ הזה. לאחרונה הן היו כאן בפברואר. פעם בכמה חודשים מישהו מחליט בבזק 014 waw ששם משתמש עסקי אחד שמתפצל לשני מחשבים שאינם על רשת, זה עניין שאינו מתקבל על הדעת, ואז מתנתק החיבור בבית, וניתן לחברו שוב רק אם מנותק החיבור במשרד. אני לא זוכרת מה בדיוק הפתרון לניתוקים החוזרים ונשנים האלה, איכשהו זה תמיד מסתדר וזה קשור באבא שלי. בפעם הקודמת דיברתי עם מערך אנשי תמיכה של בזק בשלל מספרי 1-700/800 אבל זה לא באמת עזר, רק אבא שלי יודע עם מי בדיוק לדבר, וזה מרגיש לי כמו שחרור נעים מעול. הרבה דברים שאני משאירה לתחום המומחיות של אבא שלי, כמו תיקון המערכת בחדר שלי, תיקון המחשבים. גם כשאני מסוגלת להרשות לעצמי את זה כלכלית הוא בטח יצליח לעשות את זה זול יותר וטוב יותר, וכשחושבים על זה, הוא היה אמור לקחת איזה שעון ישן לתיקון בשבילי (הוא התעקש).

בכל מקרה, הייתי מבועתת למס' דקות כשגיליתי שהחיבור נפל שוב, אבל אז, שקט נעים השתרר. לא נשאר דבר שאני יכולה לעשות על המחשב חוץ מלעבוד על הסמינריון שלי (ולשמוע מוזיקה נניח, במקביל). יש משהו בבעיות קשב שאינטרנט לא ממש תורם לו. שיהיה לכם המשך יום נעים.

ונתחיל בחדשות הרעות. אחת הנשים היקרות לי בעולם מצאה עצמה משתנקת, נחנקת, דומעת ומוכת הלם, אתמול עת שחזרה מן הלימודים וראתה ברחוב שלה מודעת אבל. ארוסה לשעבר מזה כמה חודשים, שכל את אחיו הצעיר אתמול בבוקר, אחרי רגרסיות חוזרות ונשנות של סרטן.

אחרי פתיחה כזאת אין הרבה מה לומר, בעיקר שהיא התמודדה עם המצב הכי טוב שיכלה, בתנחומים אין קץ, ואחרי הלוויה ברחה מן העיר בחטף, כדי לעשן עצמה לדעת.

"אני יודעת שסמים זאת רק בריחה מהמציאות", סימסה לי, "אבל גם היממה האחרונה לא היתה מציאותית במיוחד". "יקירתי", סימסתי חזרה- "תעשי מה שטוב לך. ביננו, גם המציאות לא משהו".

ואני? מעבירה את זמני בהתאוששות מהלם הריטאלין של לפני כמה ימים, משקיעה מחשבה מרובה ושרבוטים לרוב בנסיון למצוא אדג' לסמינריון שלי. מאוד עייפה, הלכתי לישון רק בסביבות 7 בבוקר, אחרי שעות של שיחת ניתוח עם האשה היקרה מלמעלה, והתעקשות לקרוא עד עמוד 22 בע"א 10280/01 ירוס-חקק נ' היועמ"ש. על זה יאמר- ממרקורים לא תבוא הישועה, אבל אני מנסה. קיבלתי כמה עדכוני מצב בבוקר (אנחנו בדרך ללוויה; חזרנו מהלוויה; אני נוסעת) ועת שחשבתי לשקוע בשינה סוף סוף אמא שלי הפציעה ואמרה שכדאי שאקום, לנין החדש של סבתא שלי יש ברית עוד רבע שעה. אמרתי, זה סוג של מעגל החיים, או סוג של הריתמיקה אצלנו- להודיע על כל דבר בדיוק רבע שעה לפני שהוא מתחיל. רבע שעה אחרי הייתי באמצע הסיגריה, אחרי שהתלבטתי אם הכאב בעין ימין מעיד על דלקת או על חוסר שינה (אני עדיין לא יודעת את התשובה לזה). נדמה לי שאחרי כמעט שעתיים הגענו לשאריות הברית והבורקס, אפילו אכלתי תותי עץ נהדרים שאיזה דוד של האב הגאה קטף (למעט עכביש אחד שהיה לי בצלחת, ושוחרר במהירה למטע השסק האורגני המרקיב של השכן ליד). שיחה סהרורית עם בת הדודה שלי, לימדה שהיא כנראה זכאית לתואר היולדת המנותקת והצינית ביותר בהיסטוריה, כשבחרה לענות על השאלה (לא שלי, חס ושלום)- התאהבת בו ברגע הראשון (בתינוק, כן)? ב-"לא" אדיש. היא מתרגלת לרעיון, היא אומרת, היו קצת אולטימטומים מהבעל, גם כך החיים שלה דשדשו במקום, אז יאללה שינוי, מחייב, כזה שמחזיק לכל החיים. זה לא שהיא היתה נגד, היא אומרת, פשוט, היא חשבה, אם היא תמשיך לחכות למוכנות נפשית, היא תמצא את עצמה חושבת בגיל 42 שאולי כדאי, אז למה לחכות. הקטע הקשה להתרגל אליו הוא אובדן העצמאות, לעד. וגם שבעלה אקסטטי, אם הוא היה יכול הוא היה מניק במקומה, אפילו יולד, לפחות הוא יותר טוב בלחתל. לאבא שלה היא אמרה שאין לה מושג מה קורה סביבה, אז מה הוא מדבר איתה על שולחנות. אח"כ, לפני שהלכנו ונכנסתי להציץ על התינוק, היא אמרה- "הוא כזה קטן, כמה מזיק הוא כבר יכול להיות?" אופטימיות זהירה, נגיד.

שני בני הדודים האחרים שלי היו הזויים מהרגיל, כל אחד לכיוון אחר ונדמה לי שהם אפילו צחקו עלי מאחורי הגב.

הבדידות שלי, אגב, מצאה לה אפיקים חדשים. סנדוויצ'ים, אני מכינה סנדוויצ'ים לאקס. אני מלכת סנדוויצ'ים לא מעורערת בכלל, ומאחר והוא תמיד רעב (סנדרום "מאז שעזבת המקרר ריק"), זה קל. זה התחיל לפני כמה ימים, כשהתקשרתי אליו בוכיה בשש בבוקר, ומצאתי אותו מטייל עם הכלב ליד הבית שלי. אין כמו לדאוג למישהו אחר כדי לא לרצות למות, וכמה דקות מאוחר יותר הוא חבק פיתה עם גבינות וירקות ואני ניסיתי לחבוק את הכלב הכמעט בלתי מזוהה שפעם היה שלי. אתמול הבאתי אותה בסנדוויצ'ים על לחם שיפון 100% מלא (תושיה, 12 שקל), ושתי וורסיות ל'אם אני אנסה לדקלם כל מה שיש בפנים, יסתחרר לך הראש'. וכן, שסק, מישמיש ובננה בצד. זה נחמד, יש בזה משהו מנחם, כמו גם קורע לב, בעצם.

אח, אני לא יודעת, נדמה לי שאלך לישון.

פרסומות לצעצועים חדשניים מ-72'. ג'יז, ואני חשבתי שהיום מסובך.

(נלקח מהעונג של השבוע, ושם אומרים שהקרדיט לרוזה הגולשת. מי שלא תהיי- עמך התודה)

שבת שלום.

בצהריים המוקדמים מדי הגיע א', ידיד ותיק נטול חתול שקבעתי אתמול לגרור ליום אימוץ שארגן וטרינר הבית. קמתי בקושי לראות את בני המשפחה שלי מסובים סביב סיר חמין ענק, ולתהות איך הם מכניסים את זה לעצמם כ"כ מוקדם ביום.

הרחוב המה נביחות, ו-א' המתרגש ואנוכי השתחלנו בינות עשרות כלבים אל תוך המרפאה, שם, אמרו לנו, יש גורי חתולים. חמש גורות, בעצם ואחת שבלטה במיוחד. בגרון ניחר מאנגינה וסיגריות ציינתי את כל המעלות בפני א' שרצה דווקא חתלתול ממין זכר, אולי בעצם כלב, אולי בעצם זמן להתלבט. יצאנו לסיגריה, הקשבנו בסבלנות לבעלי כלבים, חתולים, גורים שהציעו לנו ממרכולתם, אמרנו יפה תודה ונכנסנו שוב, אני מחזיקה את אחת הגורות היפות שראיתי, עם אזניים מצוייצות ונקודות ינשופיות על הרגליים, ומחרחרת על האופי המוצלח שלה, על הפרווה הארוכה ועל זה שאם כבר רצית חתול והתחברת לגור, אין מה להתלבט. א' אמר- אל תתאכזבי, אבל אני חושב שזה רק שלב התרשמות. אחרי שתי דקות וכמה פרצופים עצובים שהונצחו במצלמה, הוא החליט שהוא לוקח אותה. תרמנו לעמותה שארגנה את המאורע, ווטרינר הבית בדק אותה והזריק חיסון, וחצי שעה מאוחר יותר עמלנו על הקמת פינה ביתית ל'טריקי', שהעדיפה דווקא את מתחת למיטה. הרגעתי את א' שבדר"כ לוקח לחתולים שלושה ימים להתרגל ולצאת מהמקום החשוך והמוגן אליו נדחקו, ולהתחיל לחקור את הבית. אבל טריקי הפתיעה. למשמע צלילי הגיטרה של א' ששר לה "טריקי, איך נכנסת לחיי, איזה אושר", יצאה והתחילה להסתובב, לאכול ולהשתעשע בערימות אבק. אני ביקשתי סטרפסילס ותה וידעתי שעבודתי בוצעה נאמנה.

ועכשיו, להשלים שעות שינה, אולי עוד אצליח לכתוב היום משהו. במחשבה שניה, אולי קודם קצת פלייסטיישן.

ערב נעים!  

אחרי ייסורים ארוכים, סיימתי לכתוב את הפרק הראשון! ובהתפרעות מפתיעה אף התחלתי לכתוב את השני.

עכשיו, אני מוצאת שאת כל האדרנלין וההתרגשות, שנגרמו מההפתעה האדירה שבסיום הפרק, וכן מהרבה יותר מדי ניקוטין וקפאין בדם שלי (שהביאו אותי למצב של רעידה ממש), אני צריכה לתעל לפלייסטיישן, לחלק הרביעי והחדש בסדרת ראטצ'ט & קלאנק הגאונית שאחי הנחית הערב לצד המחשב והמבטים הטרוטים שלי. תוך איפוק עצמי מדהים, למרות הקולות שלחשו לי "תשחקי קצת, זה יעזור לך להתרכז אח"כ" או לחילופין "תשחקי, גם כך את לא מצליחה להתרכז ולא תסיימי את הפרק היום", לא נכנעתי, או שמא היו אלה רגשות האשם שלי שהכריחו אותי להשאר בתלם. בזאת, ולקול ציוצי הציפורים וצינת הבוקר, אני פונה לדיסק המנצנץ, להיכרות שכנראה תהא קצרה מאוד, שכן כמדומני בקרוב אאלץ ללכת לישון.

בוקר טוב לכולם, ויום שישי יפה שיהיה לכם.

למי שתהה (כן, אני יודעת שאף אחד) איך צילמתי את התמונה כששתי ידי באוויר (למי שתהה והניח את הנכון- שיש לי רק מצלמת ווב-קאם סוג ז')- זה היה עם הרגל.

במסגרת טירוף "מה נשים סופרות" ששוטף את ישרא לאחרונה, יוזף הביא אותה בחידוש-

"בטח יש לכם מקצה שיפורים".

מאחר ותמיד הייתי חובבת לוגיקה גדולה (לא), או בעיקר טובה בשאלות לוגיקה פסיכומטרי מסוג זה (קבוצות), הכנתי עבורכם את התרגיל הבא. הלאה סתם רשימות ממוספרות, קדימה שבירות ראש למיניהן.

להלן, התרומה שלי לקלחת-

איך נשים סופרות גברים

3 זה מס' הברמנים ששכבתי איתם.

3 זה גם מס' האנשים עם אותו שם ששכבתי איתם.

2 אחרים ששכבתי איתם, חולקים שם זהה אחר (נדמה לי שטעיתי פה, והצמד שכיוונתי אליו מכיל אחד סקס ואחד נשיקה. העניין בבדיקה).

4 מהאנשים ששכבתי איתם, גרים בחו"ל כיום.

2 זה מס' השחקנים ששכבתי איתם.

1 זה שחקן שלא שכבתי איתו, אבל כמעט.

1 זה עוד שחקן שרציתי, אבל לא יצא כלום. אח"כ ניסו לעודד אותי ואמרו לי שיש לו זין קטן.

1 זה מס' השחקניות שנישקתי.

1 במאי תאטרון ששכבתי איתו.

8 זה מס' המוזיקאים ששכבתי איתם. חלקם היו שייכים ללהקה אחת, בכל מני ואריאציות שלה לאורך כמה שנים.

4 מהם היו סולנים.

3 מהם מתעסקים במוזיקה למחייתם כיום. רוב הנותרים- אני באמת לא יודעת.

2 זה מס' עורכי הדין ששכבתי איתם (אם הם עברו את בחינות הלשכה החודש).

1 זה מס' הציירים שיצאתי עמם.

2 זה מס' האנשים ששכבתי איתם שאבא שלהם נהג מונית (!).

1 זה מס' נהגי האמבולנס ששכבתי איתם.

3 זה מס' האנשים ששכבתי איתם מבלי לדעת את שם משפחתם.

3 זה מס' האנשים שבגדו בחברות שלהן איתי.

1 לא סיפר לי שיש לו חברה.

1 אמר שהם על סף פרידה.

1 באמת נפרד ממנה למחרת (זה לא היה אותו אחד). 

10 זה מס' האנשים שכתבו עלי שירה, שאני יודעת עליה (טכנית- אחד מהם כתב קטע פרוזה קצר).

1 זה מס' האנשים הקירחים ששכבתי איתם.

2 זה מס' האנשים ששכבתי איתם וגילחו/קיצרו את שיער החזה שלהם, בתקווה שיום אחד יעשו לייזר. אחד מהם אף הלך לקוסמטיקאית ועשה שעווה בגב (ספוילר- זה הקירח).

1/3 מהאנשים ששכבתי איתם, היו נמוכים יחסית.

2 זה מס' הסלבריטאים שנשקו לי (אחד בקנה מידה ארצי ואחד עולמי לחלוטין, הראשון סתם פסיכי, לשני לא היה עט לחתום. שניהם כמובן היו מוזיקאים. בשני המקרים לא ידעתי מאיפה זה בא לי, אבל הייתי צעירה והתרגשתי מאוד. אחד עדיין מרגש אותי).

2 מאלו ששכבתי איתם רצו לעסוק בפוליטיקה. אחד הצליח.

2 זה מס' האנשים שכששכבתי איתם, היה להם שיער מאוד מאוד ארוך.

1/2 לערך, ממספר האנשים ששכבתי עמם, היו בעלי שיער ארוך בכלל. חלקם הסתפרו.

1 היה זיון וזהו, מטעם שני הצדדים.

2 נשארו זיון וזהו כי לא הסכמתי לדבר איתם יותר אחרי.

2 זה מס' החברות הטובות שהיו לי שהיו עם אנשים ששכבתי איתם, אחרי.

2 זה מס' הבחורות שנישקתי, שאנשים שהיו איתי היו גם איתן.

6.5 שנים מפרידות ביני לבין הבחור הכי מבוגר ששכבתי איתו.

2 שנים, ביני לבין הצעיר ביותר.

1/4 כמעט, מהאנשים שבסופו של דבר הייתי איתם, הכרתי באינטרנט.

5 אנשים ששכבתי איתם, חשבתי שצריכים לרזות קצת.

3 חשבתי שרזים מדי.

1 חזר בתשובה.

1 פרסם ספר.

0 אנשים שייכים לקטגוריה אחת בלבד (טוב, למעט המוזיקאים הסלבריטאים שנישקו אותי).

עכשיו, אחרי שכולם מרגישים שהם מכירים אותי טוב יותר, תרשו לי לסייג-

דיסקליימר: הרשימה הבאה נהגתה והוכנה אחרי יותר מ-30 שעות ערות.

דיסקליימר 2:  המצויינים ברשימה שייכים בממוצע לכ-5 קטגוריות כל אחד. כך שלמרות שזה נראה כאילו ניצלתי את הזמן שלי היטב, זה לא בהכרח כך.

וכמובן, אין כמו ללנקק לפוסט שהתחיל את הטירוף- אצל דריה. כולם עושים את זה, אני עשיתי את זה פעם אחת, למה לא שוב?

בקרוב אצלכם.

4 זה מס' החתולים שיש לי בבית כרגע. כשאעבור אשאר עם השניים שלי.

2 כלבים היו לי בחיים, שניהם לתקופות קצרות מדי.

4 זה הגיל בו עברתי לתל-אביב. מאז אני פה, למעט עשרה חודשים בהם גרתי בגבעתיים.

11 זה מס' הדירות השכורות שאני מצליחה לזכור שגרתי בהן בחיי.

27 שנים ימלאו לי השנה.

15 ליוני יהיה התאריך שבו זה יקרה.

5 שנים וחמישה ימים ביני לבין אחי הקטן. כשהיינו ילדים הייתי מתעללת בו. היום הוא אחד החברים הכי טובים שלי.

1.58 מ' זה הגובה שלי. מישהו פעם שאל אותי איך אני לא מתבעסת שאני כ"כ נמוכה, הרי אם לא הייתי יכולה להיות דוגמנית. מכיוון שאני רגילה להיות אמת המידה היחידה שלי, זה לא ממש מזיז לי. אמא שלי אומרת שככה אפשר לצאת גם עם הבחורים הנמוכים יותר. האמרה הזאת הסתברה כנכונה.

2 פעמים המשקל שלי עבר את ה-50 קילו ויכולתי לתרום דם. לא עשיתי את זה, למרות שרציתי.

2 שיני בינה השתכנעתי לעקור.

14 ויום היה הגיל שבו התנשקתי לראשונה.

22 וקצת היה הגיל שבו התנשקתי לראשונה עם בחורה.

1 וחצי ימים עברו מאז נישקתי מישהו לאחרונה.

3 מערכות יחסים ארוכות היו לי. שלושתן נשקו לשנתיים אך לא עברו אותן.

15 זה הגיל שבו התחלתי לעשן. נסיון לספור את כל הפעמים בהן הפסקתי והתחלתי שוב עושה לי כאב ראש.

1 ליטר זו כמות הבירה שאני יכולה לשתות בפעם אחת ולהשאר עומדת. בשלב הזה כשהברמן ממלא צ'ייסרים בחינם, אני יודעת שיהיו צרות.

7 זה מס' האנשים שראיתי ערומים במקביל.

1 זה מס' גליונות העיתון שראו אור בעריכתי.

2,695 זה מספר השירים שנמצאים כרגע בתיקיית המוזיקה שלי.

49 אנשים יש לי בפלאפון. זה גם בדיוק מס' כתובות האימייל שיש לי בספר הכתובות באאוטלוק.

22 אנשי קשר יש לי במסנג'ר.

588 זה מס' הפוסט הזה בבלוג שלי.

פה בערך נגמרו הדברים שאני יכולה להצמיד להם מס' בלי לאמץ את הזכרון מדי ורוצה לשתף בהם.

לא יודעת של מי היה הרעיון למספור הזה, אבל הופיע קטע כזה בעלמה, ודריה ויוזף פרסמו פוסטים כאלה לא מזמן.

אני עורכת מחדש את הצעת המחקר שלי, או ראשי הפרקים, שיתאימו לחומר שיש לי. את ההצעה המקורית שרבטתי בכמה דקות ברגע האחרון ובעיקר עניין אותי שתשמע טוב, ולא תהיה ריאליסטית.

לפיכך היא מלאה בדברים שאני לא יכולה לחקור במציאות (בעיקר בדברים שכדי לחקור אותם אני אצטרך להשתעמם מאוד, ולהתחיל לחפש חומרים שכנראה לא קיימים. כמו גם סוג של ניתוח משפטי שזר לי לחלוטין).

אני סומכת על זה שעבר כ"כ הרבה זמן והמרצה שלי בטח לא יזכור מה היתה ההצעה המקורית, תוך נסיון אמיתי לשמור על הכוונה המקורית שלי.

כ"כ הרבה זמן עבר מאז שכתבתי עבודה שקשה לי לדעת איך לגשת לזה. אני מאלו שתנו להם עבודה של מישהו אחר והם יעשו פלאים- ימצאו מקורות נסתרים באינטרנט, יסבירו כמה העבודה בעצם קלה ויתרגזו כ"כ כשמי שצריך לכתוב לא יעשה את זה שכמעט יעשו את זה בעצמם. בקשר לעבודות שלי? פה יש מחסום רגשי עבה.

במקביל אני באייסיקיו עם החבר השוודי שלי, וגם לומדת לעשות HTML.

צריך לשמור על עניין. כן.

(אגב ,עברתי את השלב שהייתי תקועה בו במשחק מקודם. אבל המשחק רק הולך ונהיה קשה ומתסכל בצורה שהיא כבר לא כיפית, כי אם אני עוברת זה מזל קוסמי תמוה ולא קשור בי, בעיקר קשור לזה שיש כ"כ הרבה מפלצות על המסך שקשה לראות משהו).

אני עושה הכל חוץ מלעבוד על הסמינריון שלי.

וזה אחרי שקראתי ארבעה ספרים די מפרכים, אם כי מעניינים מאוד.

אני מחכה לרגע שבו אוכל להתרכז. זה כנראה יהיה אחרי שיחשיך לגמרי, ובינתיים בטח עדיף לשחק בפלייסטיישן. אני תקועה באותו שלב כבר יומיים ואחי אמר שאני פשוט לא עושה את זה מספיק טוב.

עניין הגיטרה אגב היה מאוד מינימלי. לקח פחות משעה כולל נסיעות. האשה בחנות ביקשה שאפתח את הקייס, שאלה איפה קניתי ועניתי שאין לי מושג. הסבירה לי משהו לא ברור על איך להחליף בעצמי את החלק שהתקלקל ואני בהיתי בברגים הקטנים והנהנתי בלי להקשיב. זה לא נראה מסובך וגם כך לא אני אעשה זאת. היא שאלה מישהו על מחיר ואז הלכה לארון והביאה קופסה קטנה. שילמתי ועברתי לצד השני של הכביש, לתחנה ממול של האוטובוס לצד השני.

פלייסטיישן, כן.

קר נורא היום. נראה כאילו שמשי אבל קר.

אני מעשנת הרבה יותר ממה שתכננתי. הקופסאות נגמרות לי ואני לא שמה לב איך, בדיוק.

מהרגע בו הרשיתי לאבא שלי לראות אותי מעשנת בבית-קפה, לאחריו הוא סיפר לאמא שלי והכל נהיה נינוח, אני כבר לא סופרת את הסיגריות שלי, והן לא מלוות בהתחמקות חשאית למרפסת. אבא שלי מעשן הרבה וזה בטח עושה משהו, וגם יצאתי הרבה לאחרונה, ואיכשהו בחוץ יש מן תמריץ כזה לעשן.

אני מקשיבה לנוליטה של קרן אן*. קר לי קצת בגב. החתול מיילל.

אני צריכה להפסיק לעשן. אולי אעשה את זה.

הזנחתי את הכושר שלי לאחרונה, ואתמול אפילו פתחתי שקית של במבה. מטופש כי האימונים שלי הניבו תוצאות מצויינות.

אני מפחדת שלא אספיק לעמוד בלוח הזמנים שלי. עכשיו אחרי שלוש שנים, אני באמת חייבת לעמוד בלוח זמנים, והכל מתוכנן לפיו. לא יקרה כלום אם לא אעמוד בו, רק סחבת וסיבוך, תחושה של כשלון, שוב, והרבה גילט טריפס מההורים. "מסתבר שאת בכיתה ח'", כתב לי מישהו כשאמרתי שאשלח לו משהו מאוחר יותר כי אבא שלי כועס ולא מפנה לי את המחשב דווקא. כיתה ח' היתה מזמן.

היא היתה נבוכה אתמול. נבוכה ומתביישת. לא עצמה היותר זורמת ובעיקר זורמת לכיווני כמו פעם. ישבתי איתה על הספה בחוץ וניסיתי לחשוב עלינו בתור סתם שתי חברות, זה לא הסתדר.

אנחנו רגילים לחשוב על מה שאנחנו רגילים אליו. אני רגילה לגברים וזה פשוט מוזר מאוד.

אחה"צ קודרים ונעימים לכולם.

ומאוד רוצה ללמוד צרפתית.