הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לא ממהרת להחליף את הזוגיות הקודמת שלי בזוגיות חדשה. אני רוצה להתרפק על זכרון ספרי שולחן הקפה, שחלקם שלי ודחוקים עתה במדפים שהיו שייכים לספריה הראשונה שקנו לי הוריי. איני ממהרת להציבם על שולחן קפה זוגי חדש. אני רוצה להתגורר לבדי. כמעט שכחתי שאני רוצה להתגורר לבדי.

הייאוש שלי כלכלי, ובזוגיות אנרציה לישועה רב-תחומית. איני יודעת איך לנטרל את הדחף לקרבה חוצת גבולות (מוזר לומר גבולות היום*), איך להמנע מהצורך הבוער בי למסד כל קשר לבית, שולחן קפה, מכונת כביסה וחיית מחמד.

היו לי אהבות גדולות לאנשים יפים. האחרונה מהדהדת בי תווים וריח עור, שיפולי גוף וצבע סדינים ומרצפות. רגליו הארוכות וחשיקת השפתיים הביישנית, שערו הארוך ועיניו הכהות, עמוקות ברגשות שאין להם שם. צדודיתו בגוון זית מהלכת עלי קסם, הריחות אופפים אותי ואני מרגישה אותו בקצות אצבעותי. אני נמלאת זכרונות, הדים של חיים בינות הכתלים שחלק עימי.  

*aka 31.7.06, עת התחוללה לה מלחמה.

11:30

כמה טעויות וכמה כוויות מאותו הסוג את מוכנה לספוג, והאם פעמון האזהרה שאת שומעת נובע מחששנות היתר שלך, או מהמציאות שמזהירה אותך ללמוד מנסיון- שצועקת לך בקול רם- "לא שוב".

זה הגרון שלי שנצרב, והטעות שעשית- זאת שאני לא מצליחה להבין. תיקון: לא רוצה. לא רוצה להבין יותר את המנהגים האלה, את התירוצים האלה, את הרפפטיביות שבה נוהג כל אדם קרוב בחיי.

אני מפעילה את 88 בדפדפן, המערכת עצמה רחוקה מדי, ואני לא רוצה לקום מהמיטה. אח"כ אני כושלת למטבח ומכינה צ'אי בחלב כמו שאח שלי שותה, בלי הסוכר. הוא מספר לי שקבע עם אחותו למחר, ומזמין אותי להצטרף, ואני מרגישה שאלו החיים שלו, ולא שלי, ולי יש תכניות אחרות. נאמנות כפולה- למי אתה מספר את הסודות הכי כמוסים שלך? על מי אתה יכול לסמוך?

האם הקרובים לי יכולים לסמוך עלי כמו שהייתי רוצה לסמוך עליהם? האם הם יודעים שלא אבגוד בהם, או לא מודעים לבגידותיי?

22:11

היום הזה מהול בעצב. לא עצב, סוג של דיכאון והסתגרות. התבודדות, סוג של התמודדות.

כשאני מאבדת אמון הדברים נהפכים שקופים בעיני. הממשות של האירועים וחשיבות החוטים שחיברו את הדברים האלו לחיי מתפוגגות, כלא היו כמעט.

אני מסתכלת עליו, והוא שקוף, אינו  קשור לחיי. אני חשה כיצד הימים שלי אוטמים את המציאות שלי מפני האמונה במציאות של שנינו. לא שאין לאן ללכת, רק שהכוחות שמצריכה ממני ההליכה הזאת, ההליכה והעמדת הפנים- מייגעים עד אובדן. לא חפצתי במשחק מקדים למציאות חיי. אני מסתכלת בו והוא אינו מבין אותי, מתרונן במציאות שאיני מבינה את חיווטיי אליה, ואיך לעזאזל, האמנתי כ"כ לפני זמן כה קצר. אבל הידיעה ברורה לי, ברורה ווותיקה.

הידיעה ומעברה השני הכאב, מאיים עלי ברעמים של בדידות ואובדן חשק, בעולם אפרפר.  

המשפחה שלו עוטפת אותי בחום ואיני אפילו מצטערת. אני אדישה. הוא בגד באמון שלי, ומשהו מבחינתי נגמר. כמו אבחנה חותכת בדבר הכנות שרציתי, כמו להוכיח כי אני טועה. למוסס קורים אחרונים, קטועים, של השתדלות, של היאחזות, שעוד נותרו בי, ביננו. 

אני מחליקה הרחק ממנו, הוא אינו כלול בתודעתי ואני מרגישה כי כל התהליך הזה מיותר. הילדותיות שלו מכאיבה לי ואני עומדת אילמת מול.. לא לשם כך פתחתי במערכה הזאת.  הוא אינו מרגיש את שאני חשה. הוא אינו מתרומם מעל עצמו, לפרקים ארוכים דיי, בכדי לספק לי אחיזה, בנפשו. ואני מחליקה ממנו והלאה, מסתגרת בעצמי, והוא שמבין ונעלב מעמיד פני חוזקה ויוצא את הבית בלי להביט לאחור. כמעט.

ואז אינו מתקשר. או לפחות כך נדמה לי בחלל שנותר לי לעצמי, הכבד מחוסר אמון וידיעת סוף כאילו בלתי נמנעת.

צעדים חסרי אמון, הוא מבטיח לי, לפנות בוקר כשמתייאש מהמבט העמום שבעיניי, למול הפנים שלו, קרובות מדי לשלי, והבל פיו שחורת בי את הריחוק, באותה עוצמה שבה הוא מנסה להתקרב.

23:40

אותיות אדומות מודגשות אומרות לי "מנוי הפרו שלך מסתיים ב-30/10/2006. לחידוש, לחצו כאן", ואני חושבת, יש כמה טיוטות שאני צריכה לערוך ולפרסם. ואני חושבת, אין לי כסף לזה עכשיו וזאת היתה סתם סקרנות, וגם כך כבר יש לי אתר משלי. לפחות דומיין.

איזו תקופה. עברנו דירה, וערימות ארגזים כמעט בלעו אותי כל יום מחדש, אבל לאט לאט וכבר רואים סלון, לאט לאט והארון שלי בולע את כל הדברים ששייכים לי. לא היה צער בלעזוב את הדירה הקודמת, ספרתי והגעתי ל-16 דירות שגרתי בהן בחיי, והנחתי לזה כך.

מצאתי דברים ששכחתי שהיו לי, ועוד דברים שחשבתי שאמצא אבל לא צצו בשום מקום, בינתיים. מצאנו המון תמונות ישנות, וצחקנו באמצע הלילה. וכל המשקופים שצבעתי פה, והשכנה העירקית ממול שנתנה לי קובה, והבטיחה ללמד אותי להכין. והחבר שלי שכמעט גר פה, ולא חוזר לדירה שלו ומחפש לו דירה חדשה ולוחש לי באמצע הלילה- "תעברי לגור איתי? אני רוצה לחיות איתך".

וכל הסיגריות והקפה מהמקינטה, והחתולים שקופצים מארגז לארגז ומרחרחים כל יום את השינויים התכופים. והחורף הזה שמתקרב מהר, והמרפסת עם רוח הפרצים.

והתכניות שכתבתי באישון לילה, וההתקדמות האדירה שנחתה עלי בחודשים האחרונים, והאהבה הגדולה שמצאתי, וההבנה שאני יכולה לעשות הכל. והעסק שאני רוצה להקים, מתוך החלטה שאני לא רוצה להיות שכירה, מתוך עיקרון, ושאני יכולה להצליח, בהחלט להצליח. והחברים שכינסתי סביבי והתלהבות מהרעיונות הגדולים והקטנים, והכיף שצופה לי העתיד, וכל התקוות. וההבנה, שחזרה אלי, שאני יכולה לפתור כל מה שמציק לי, והרגיעה.

קראתי ספר נהדר, "אשתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפינגר, שיצא כסרט, כנראה, ב-2008 (הזכויות להסרטה נרכשו לפני יציאת הספר ע"י בראט פיט וג'ניפר אניסטון. אוקיי..). אני ממליצה לקרוא באנגלית, נדמה לי שהתרגום לא עושה עם הספר חסד גדול, אך אולי אני טועה. בכל מקרה, אני לא חסידה גדולה של ספרות אנגלית עכשווית מתורגמת.

בכל מקרה, זו לא הכתיבה, אלא הרעיוניות, הרגש לצד המדע, והיכולת המדהימה ליצור רצף זמן עם גיבור נטול רצף זמן בעצמו. התקווה שהספר הזה נותן, והתחושה שהכל שם- מחכה לי, סדור כפי שאמור להיות, בעתיד, שגרמו לי לא להניח את הספר מהיד במשך שלושה ימים בין סיודים ומשקופים, עד שסיימתי אותו, באנחה גדולה.

במקור קניתי אותו לפני שנה ליום ההולדת של החברה הכי טובה שלי. אחרי הקריאה היא נפרדה מארוסה, בטענה שהיא מבינה, שהאהבה שלהם היא לא אהבה כפי שאהבה צריכה להיות. שימח אותי לסיים את הספר ואף להרגיש רגועה יותר, לגבי העתיד עם האיש הזה, שנכנס לחיי.

אני מתעוררת מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. רגע אני חושבת לחזור לישון, ושניה אחרי אני כבר צריכה להשתין, אבל לפני אני הולכת לחפש את הפלאפון שלי, ומתמלאת בתחושה מסויימת ורוצה לכתוב. אני רוצה להעלות תמונה מההופעה אתמול, אבל אני לא מוצאת את הכבל של הפלאפון. אני כותבת כמה מיילים לאנשים שהתגעגעתי אליהם ויורדת להשתין. בקומה התחתונה כל האורות דלוקים, השותף ישן באור מלא והטלוויזיה שלו צועקת. אני מטופפת לאט לכיוון הסלון ומנמיכה, ואז מכבה אור אחרי אור. הוא מתעורר ומודה לי ואני נבוכה. אני מכינה לי מיץ תות מתרכיז מאיזו חנות בשוק וטעים לי, בין שרשרת הסיגריות שאני מעשנת בבוקר הזה. אח"כ ארד ואמלא את הכוס עוד שלוש פעמים.

אני מחפשת תחנה ברדיו, והן כולן קופצות. בסוף אני נשארת עם אינדי פופ שקופץ הכי פחות, והוא נעים לי הבוקר, רך ומדבר.
בצפון היה קר, והמוני כוכבים בשמיים. מחוץ לבסיס של אחי חיבקתי אותו חזק והסתכלתי על הכוכבים. הוא ניסה להסביר לי איך למצוא את כוכב הצפון ואמר שהדובה הגדולה קצת שקעה. משכתי עוד קצת את החיבוק, ממאנת לתת לו להבלע אל תוך המחנה, אל החיים שלו שאני לא מכירה. משהו דובק בי מהריח שלו, ואני חושבת על זה בדקות שאחרי, מנסה לראות את הכוכבים דרך שמשת הרכב המאובקת, מנסה להציץ לנוף מזרחה מצומת כח, אבל רואה רק המוני נקודות זעירות של אורות יישובים פרוסים למרחק.

השיחה נתקעת לי, ואני מרגישה מוזר, מנסה למצוא את עצמי ולא מצליחה להתרכז ושוב אני מאשימה את הסיגריות, לשווא.

אנחנו עוצרים בתחנת הדלק הרביעית ללילה הזה, משתינים בפעם השלישית ואני חושבת שאלו השירותים הכי גרועים ונתקעת בלי נייר ומתקשרת אליו שיחלץ אותי אבל הוא השאיר את הפלאפון באוטו ואני מסתדרת לבד. כלבים נובחים בחוץ, אני נבהלת ואז מחפשת אותם, רואה שני זאבים ואחד קטן שנראה כמו גור של לברדור. אני קוראת להם והלברדור מקשקש בזנב בשמחה ומתחיל לרוץ אלי אבל מפחד להתנתק מהזאבים וממשיך לנוע אחריהם בהיסוס אל תוך הגדר במרחק. בדרך ראינו שני שועלים קטנים חוצים את הכביש במהירה, וניסינו להמר אם הדברים שמוטלים לצד הדרך הם road kill או פיסות בגדים נשכחות. ראינו גם וגם.

אנחנו מתחלפים כי הצוואר שלו כואב מהנהיגה הממושכת וגם הסוודר שגילגלתי על המושב שלו לא עוזר. אני מנסה להתרגל לרכב הגדול ועושה זאת בחשש. מעולם לא נהגתי ברכב כ"כ גדול, מעולם לא נהגתי בכבישים הפתלתלים והחשוכים האלה, רק הצצתי בחשש מן המושב האחורי.

הוא מאכיל אותי ביסלי ובמבה וצ'יפס ומוציא אותי מהריכוז. כשאנחנו מגיעים לענבים אני כבר שולטת ברכב ומרגישה בטוחה. אני נהנית מהאוטומט שמאפשר לי להשתמש רק ברגל אחת ויד אחת אבל בכל זאת, ליתר בטחון, משאירה שתי ידיים על ההגה. הרגל השמאלית מקופלת על המושב. אני עייפה ומתקשה לעקוב אחר השילוט, הוא מציע להחליף אותי אבל אנחנו כבר כמעט בבית וזה לא משנה.

הנהיגה נותנת לי משהו להתרכז בו, להרגע ולשכוח לשעה מהריחוק המטריד הזה ביננו, מהיום הקשה, מהמילים הקשות שהטחתי בו בלי להתכוון. בהופעה הוא שאל אותי, בלחישה, אם אני נגדו או בעדו היום, ואני לא ידעתי את נפשי לענות.

אבא שלי אומר לי לפני הנסיעה שאם אנחנו מתכוונים לחלוק מרחב אחד, לגור יחד באותה דירה, אנחנו חייבים ללמוד לתת אחד לשני ספייס. אני מתנחמת בזה, ומקווה שהצורך שלי להתרחק ולהתרכז בחיי הוא רק זה, רק הבהלה שהזנחתי את חיי מבלי משים, בתוך תחושת האושר הזאת בשבועות האחרונים, ולא יותר. שלא עבר לי, שלא נגמר. גם בפעם הקודמת שהוא עבר תקופה קשה הרגשתי משהו דומה, הרבה יותר אינטנסיבי, אבל נדמה לי שהפעם זה עמוק יותר, מהותי.
אני רוצה לחזור לחיי ופתאום מבינה, באמצע הלילה, איפשהו ליד קריית שמונה, שאני חייבת לקחת את חיי בידיים, חייבת להמשיך לזוז.

לפני השינה הוא מעליב אותי, נעמד מול המחשב בזמן שאני כותבת ומתחיל לפתוח חלונות ולא לענות לשאלות שלי. "אני שומע אותך, אני מספיק ער כדי לראות פרק של סאות' פארק", הוא אומר, "רק לא לנהל איתך שיחת נפש על החיים שלי עכשיו". המשפט הזה מזכיר לי יותר מדי, ואני משתדלת לא להעלב אבל הוא ממשיך להתעלם ממני, ואני מוותרת על הצפייה המתוכננת ופורשת למיטה. אני כותבת קצת על כך שבעצם ביקשתי לי את הצער הזה, וקוראת את העמודים הראשונים של "פעמון הזכוכית" עד שאני מתחילה להרדם. הוא עסוק בפרקים שרצה להראות לי, מחפש אחד ספציפי ונדמה לי שהוא מדבר אלי מהחדר השני אבל אני לא בטוחה. אני כמעט רדומה לגמרי כשהוא נכנס לחדר השינה ושואל אותי אם הלכתי לישון. אני ממלמלת משהו והוא מחליט גם הוא ללכת לישון ונשכב על המיטה לידי. העלבת אותי, אני אומרת. הוא שואל במה, ואני ממלמלת שהייתי באמצע משהו והוא קטע אותי והתעלם ממני. הוא אומר שלא שם לב ושהוא מצטער וכורך את ידו סביבי. אני לא רוצה להתחבק עכשיו, אני אומרת, והוא מהסס בעלבון ואז מפנה לי את הגב ופונה לשינה. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא יודעת מה בתוך תחושת הריחוק הקשה הזאת. אח"כ אני נרדמת, ולכמה שעות זה לא משנה, כמעט.

היום אנחנו מציתים את מה שאנחנו מעשנים באותה המצית. אני מעשנת רעל מקופסת קרטון ואתה מפורר לך משהו לתוך סיגריית לייט מחורבנת, שוב ושוב.

שני המצתים הגיעו מאותו מקום, ע"י אותו אדם, וזה מלחיץ אותי, כאילו משהו השתלט לי על החיים בטרם הספקתי למצמץ.

ביום שבת לקחתי ממך את שארית הדברים שלי, את התנור והטוסטר, את הטלפון והאקוואריום הקטן, את שמיכת המעבר והכרית ושלל דברים קטנים שהשארתי מאחור, כמו מרכך שיער בריח אוכמניות שמעולם לא השתמשת בו. וחשבתי שיהיה לי קשה, או שאתה תהיה נוראי- אבל היית נחמד כ"כ, ואפילו לכלב אני כבר לא כ"כ קשורה ולא כאב לי להפנות את הגב וללכת, אחרי שהתחבקנו וביקשתי ממך לשמור על עצמך, ובפעם הראשונה ביקשת גם אתה ממני. ונשקתי לך על הלחי ליד הדלת, ואמרתי שאתה נראה טוב, ואמרת שגם אני, וחייכנו, והתחלתי לרדת, אוחזת את הטלפון שלי מגולגל בחוט הארוך שלו, ואתה עמדת בפתח עם החיוך הזה שלך ואמרת- "ביי, מותק".

והפרידה האחרונה לא הרגישה איומה, או כואבת. אפילו טיפת כאב לא היתה שם. ולא היה צר לי על דבר באותו הרגע, וכאבי העבר עמומים, נעים באיטיות לא נראית אל עבר שכחה מתוקה, שאינה חשובה יותר. ואני מנסה להיאחז במשהו שיזכיר לי את העבר שלי, את מי שהייתי- אבל כמעט שדבר אינו נמצא יותר במקום בו התרגלתי אליו.

אני כותבת לאמא שלי שהמציאות הזאת מפחידה אותי, שאני לא רגילה לאושר, לאיכפתיות אמיתית, לאיך שהכל מסתדר, שזה מרגיש לי לא אני כפי שהתרגלתי אלי כל השנים האלו. איפה הבדידות הקיומית שלי, אני שואלת אותה, והיא אומרת שגם לאושר מתרגלים, ומבקשת ממני להנות מהרגע, מהעכשיו, לא להתחשב בדבריהם של אנשים אחרים ולזכור שאלו החיים שלי, ולזרום.

אבל פתאום התפנה כ"כ הרבה זמן בשבילי, ואני לא עסוקה בלשקוע בנשמתו של עוד אדם שזקוק לעזרה, והרגליים שלי הפכו קרות, והידיים מזיעות ואני מבולבלת מחוסר הבלבול הזה. ומאשימה את הכדורים באושר ובשכחה, ובאי הנגישות לכאב המנחם שלי, שאיכשהו היה גורם לי להרגיש שהכל בסדר, או לפחות במקום, היה גורם לי להרגיש את עצמי מבפנים.

סדרות של תמונות נהדרות מתעדות את האושר הזה לפרטיו. אנחנו בגן הציבורי, אנחנו נוסעים ברכבת. אני מתדלקת ואתה קונה קפה. הנה אנחנו בהופעה הנהדרת הזאת, ואיך פחדתי שלא תגיע בזמן. הנה אנחנו באוטו, נוסעים ונוסעים, אתה נוהג ואני מצלמת אותך ואותנו מחייכים, כדי שיהיה להראות לילדים את ההורים שלהם צעירים ויפים ושמחים. אני נוהגת ואתה מצלם אותי, עושה את הפרצופים המצחיקים האלו שלי, של ריכוז ובדיחות דעת.

אתה מתרה בי לקדם את חיי בכדי לקדם את חיינו, ואני מרגישה אחראית פתאום, לחיי, והתחושה הזו לא מוכרת. אינך תלוי בי אלא שזור בי, איני אחראית לנפשך אלא לכל כולך. איני חרדה לנשמתך ואיני חרדה לכאביי יותר. אני יודעת כי תציל אותי אם אטבע.

ונראה כי נשזרת עד אין יכולת הפרדה, וכי אני רוצה בכך. ונראה כי סוף סוף מצאתי את שחיפשתי, אך האדמה אינה רועדת, והסכנה אינה מאותתת מעל ראשי, ודבר אינו שביר. אני לא יודעת להכיל את כל האושר הזה, אני אומרת, ואתה מחייך ולוחש לתוך השיער שלי- "את מרגשת אותי, מרגשת".

באישון לילה הרגשתי איך הכוחות שלי אוזלים לתוך מציאות שלא התכוונתי ליצור. הבנת חלקי במערכה היתה קשה מנשוא, והתפרצתי בבכי על כל התרחישים האיומים שניסיתי למנוע. זו היתה הבחירה שלי לכל אורך הדרך, נסיון שכשל לעבר התקיימות מערכתית טובה יותר. אם חיי הותירו בי רושם- הוא ההתוויה כי אני לא מוכנה להביא את עצמי לשגעון. לא ידעתי להעריך את יכולת השימור העצמי שלי עד עתה, ואילו גיליתי כי מערך הבלמים שלי מאזן אותי בצורה כזו שבה התרחיש הכי רחוק שאני מגיעה אליו הוא זה שמאפשר לי רק את הנפילות מהן אוכל להתאושש.

אתמול בלילה ראיתי דברים שלא רציתי לראות. אולי הייתי עיוורת, אולי תמימה מדי, ואולי עצמתי את עיניי בחוזקה אל מול חזיון ורוד של אושר לכל הנוגעים בדבר, גם אלו החביבים עלי פחות.

ואני- מכילה כ"כ הרבה אמפטיה לכל זכרון של טוּב אנושי, יוצאת מנקודת הנחה כי העולם כך ראוי שיתנהל.

בנסיעה חזרה הרהרתי במילים קשות על מראות. על כך שאדם החושד תמידית בחברו בדבר מה, הוא זה הלוקה בו בעצמו. שכן זה שאינו מעלה על דעתו לשקר, לא יצא מנק' הנחה כי מילותיו של האדם מולו שקר הן, ללא רמזים בנדון. ולא מתמימות- זה האומר אמת יודע כי יתכן גם אחרת, אך יתן לעומד מולו להנות מן הספק עד אשר יוכח אחרת. כך גם לגבי מניעים שאינם כשרים, דומיננציה, שליטה וכד'.

אנשים לא תמיד יודעים מדוע הם מתקוממים. מדוע הם בוחרים לסטור ליד המושטת להם במקום לתת בה אמון. אנשים לא תמיד מודעים למקומם במערכה הכללית של הדברים, ובלומר כללית יש סייג- לעולם איננו יודעים, וככל שנדע יותר, כך נבין כי המערכה שעוד פרושה מעלינו גדולה ואינסופית היא, ונשגבת מבינתינו, מפותחת ככל שתהא. וכך- מצאתי את עצמי ננשכת בחוזקה ע"י אותם אנשים שבנסיונם לקדם את אותה מטרה שלי, סיכלו אותה במאמציהם הרבים והמתישים.

את הדברים יש לבחון מעבר לטאקט- מעבר להתרחשות הפיזית המיידית. יש לתרגל אורך רוח ונשימה עמוקה, מעבר לצעקות הקטנוניות של האני. מעבר לשעה ביום, מעבר לחשדות מעוורים. הרי הדברים היו ידועים לכל, והנסיון כבר לימד כי אין טעם בהעלבויות בעניין זה.

אני מודה כי נעלבתי גם אני, למרות שהבנתי בעבר כי אין בכך טעם. אני מודה- נתפסתי לא מוכנה, ואני מודה על הנסיון המוקדם למנוע ממני את זה. אתה יודע כי אני מאמינה בדרכי, ובסיכונים שאני נוטלת. אני יודעת שצר לך על כך, וצר לי- צר לי כ"כ על הסכסוך הזה.

תהיתי בעבר מדוע אנשים אינם עוזרים לי. מדוע אף ברגעי החולשה הגדולים ביותר שלי, אין קופצים עלי רוחשי טוּבִי בהצעות מוצלחות ובנסיונות גרנדיוזים לשיפור מצבי, מדוע הם אינם מפקיעים מידי את האחריות לגורלי בשל אומללותי הרבה, ומיטיבים עמי. מדוע אף ברגעי השפל הגדולים ביותר שלי, רגעים בהם רגשות האשם האיומים שלי מנעו אוכל מפי, בהם הייתי מוטלת שמוטת איברים על רצפת הבית- הייתי לבדי. מדוע אף הורי, מעולם לא חשבו שאני זקוקה לעזרה, ועודם מטכסים בינם לבין עצמם עיצה בחדרי חדרים, וכובשים את עצבותם, כאשר איני פועלת בצורה האופטימלית לדעתם, אך אינם מתערבים התערבות של ממש בחיי. אף כשאני משוועת לישועה, להצלה- ליד מושטת שתמשוך אותי אל עבר האור. בעבר הייתי מעסיקה את עצמי ברחמים עצמיים- במחשבות נוגות על כך שאין איש בעולם שיעשה עבורי את שאני עושה בעבורו, שאין איש בעולם המסוגל להביע כלפי את האמפטיה שאני מביעה כלפיו, המסוגל לטוטאליות, ולעומק הרגשי שאני מגיעה אליו. במחשבות עצובות ומקבעות על בדידותי הקיומית. היום אני קובעת שאלו שטויות גמורות. אני מוקפת באנשים טובים, בעלי נפשות יפיפיות האוהבים אותי אהבת נפש, אשר כאשר יעמדו במבחן אמיתי, יעשו עבורי את כל שידרשו, אף בסיכון והקרבת הטוב בחייהם שלהם. היום אני רואה את כל המקומות בהם האנשים האלו נחלצו לעזרי, בחדרי חדרים, ללא ידיעתי, העסקתי את מחשבותיהם וליבותיהם יותר משאבין אי פעם. היום אני יודעת כי המבחנים שהעמדתי אותם בהם ביודעין- לא היו מבחנים אמיתיים, אלא צורך נואש בסיפוק דבר מה שיכולתי רק אני לספק לעצמי. היום אני יודעת כי אני ברת מזל, יותר משאני יכולה להכיל. אינני נזקקת. חזותי חזקה ורבים האנשים אשר מאמינים בי יותר משאני מאמינה בעצמי ברגעים קשים אלו ואחרים. אלו האנשים אשר לא מעלים על דעתם עד כמה אני נזקקת מדי פעם למילה טובה. עד כמה אני נזקקת לתחושה קלה של הזדהות, לליטוף, לקרבה פיזית. אלו האנשים שמייגעים עצמם, בנסיון להעלות על דעתם את הדבר שייטיב עמי, בעוד אני מצפה שיבינו את שאיני מבקשת. אכן- רבות הפעמים שרציתי פתרון אמיתי, ורבות הפעמים שכיתתי רגליי אל האדם הנכון, ושיחה עמו העלתה את הפתרון לו הייתי זקוקה נואשות. רבות הפעמים בהן ביקשתי שהפתרון יגיע אלי לבדו, כי כוחותיי תשו מנסיונות, ורבות הפעמים שהגיע. הו, כמה אני בת מזל, יותר משתוכלו לדמיין. יותר מזאת לא אוכל לכתוב.

איני מטילה ספק בטוב ליבם של אנשים. איני מטילה ספק בכוונותיהם הטהורות- שכן אני חשה היטב את לבם. שכן אני מאמינה ביכולת החישה שלי את ליבותיהם. אינני כועסת. איני יכולה לכעוס עבור דבר מה שנעשה באמונה שלמה ואמיתית, שכוונותיה טובות.

לאחרונה גיליתי, כי להכיל אושר אינסופי, קשה כמעט כלהכיל כאב אינסופי. אל הכאב אני רגילה, אני מאמינה במה שחוויתי, אך את האושר הזה איני רגילה להכיל, והקושי הוא אותו קושי.

בתום הלילה הקשה, ציפתה לי במיטה הזוגית כרית חדשה שנרכשה במיוחד עבורי, רכה, רכה מאין כמוה. המכנסיים הולמים היטב את מידותיי.

המשקפיים החדשים שלי מוכנים, בקרוב נסע ברכבת, והתכנית שמחכה מחוץ למגירה כבר זמן מה תצא לפועל בקרוב.

וחשוב חשוב- דבר נפלא שקיבלתי היום במייל (ותודה למיכל כפיר) מערכת שיתוף החפצים הראשונה (?) בעולם (?). איזה רעיון נהדר.

בעיות החיבור העונתיות לא פסחו גם על הקיץ הזה. לאחרונה הן היו כאן בפברואר. פעם בכמה חודשים מישהו מחליט בבזק 014 waw ששם משתמש עסקי אחד שמתפצל לשני מחשבים שאינם על רשת, זה עניין שאינו מתקבל על הדעת, ואז מתנתק החיבור בבית, וניתן לחברו שוב רק אם מנותק החיבור במשרד. אני לא זוכרת מה בדיוק הפתרון לניתוקים החוזרים ונשנים האלה, איכשהו זה תמיד מסתדר וזה קשור באבא שלי. בפעם הקודמת דיברתי עם מערך אנשי תמיכה של בזק בשלל מספרי 1-700/800 אבל זה לא באמת עזר, רק אבא שלי יודע עם מי בדיוק לדבר, וזה מרגיש לי כמו שחרור נעים מעול. הרבה דברים שאני משאירה לתחום המומחיות של אבא שלי, כמו תיקון המערכת בחדר שלי, תיקון המחשבים. גם כשאני מסוגלת להרשות לעצמי את זה כלכלית הוא בטח יצליח לעשות את זה זול יותר וטוב יותר, וכשחושבים על זה, הוא היה אמור לקחת איזה שעון ישן לתיקון בשבילי (הוא התעקש).

בכל מקרה, הייתי מבועתת למס' דקות כשגיליתי שהחיבור נפל שוב, אבל אז, שקט נעים השתרר. לא נשאר דבר שאני יכולה לעשות על המחשב חוץ מלעבוד על הסמינריון שלי (ולשמוע מוזיקה נניח, במקביל). יש משהו בבעיות קשב שאינטרנט לא ממש תורם לו. שיהיה לכם המשך יום נעים.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

קר נורא היום. נראה כאילו שמשי אבל קר.

אני מעשנת הרבה יותר ממה שתכננתי. הקופסאות נגמרות לי ואני לא שמה לב איך, בדיוק.

מהרגע בו הרשיתי לאבא שלי לראות אותי מעשנת בבית-קפה, לאחריו הוא סיפר לאמא שלי והכל נהיה נינוח, אני כבר לא סופרת את הסיגריות שלי, והן לא מלוות בהתחמקות חשאית למרפסת. אבא שלי מעשן הרבה וזה בטח עושה משהו, וגם יצאתי הרבה לאחרונה, ואיכשהו בחוץ יש מן תמריץ כזה לעשן.

אני מקשיבה לנוליטה של קרן אן*. קר לי קצת בגב. החתול מיילל.

אני צריכה להפסיק לעשן. אולי אעשה את זה.

הזנחתי את הכושר שלי לאחרונה, ואתמול אפילו פתחתי שקית של במבה. מטופש כי האימונים שלי הניבו תוצאות מצויינות.

אני מפחדת שלא אספיק לעמוד בלוח הזמנים שלי. עכשיו אחרי שלוש שנים, אני באמת חייבת לעמוד בלוח זמנים, והכל מתוכנן לפיו. לא יקרה כלום אם לא אעמוד בו, רק סחבת וסיבוך, תחושה של כשלון, שוב, והרבה גילט טריפס מההורים. "מסתבר שאת בכיתה ח'", כתב לי מישהו כשאמרתי שאשלח לו משהו מאוחר יותר כי אבא שלי כועס ולא מפנה לי את המחשב דווקא. כיתה ח' היתה מזמן.

היא היתה נבוכה אתמול. נבוכה ומתביישת. לא עצמה היותר זורמת ובעיקר זורמת לכיווני כמו פעם. ישבתי איתה על הספה בחוץ וניסיתי לחשוב עלינו בתור סתם שתי חברות, זה לא הסתדר.

אנחנו רגילים לחשוב על מה שאנחנו רגילים אליו. אני רגילה לגברים וזה פשוט מוזר מאוד.

אחה"צ קודרים ונעימים לכולם.

ומאוד רוצה ללמוד צרפתית.