הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

1.

24.4 11:38

מה גורם לי לרצות שהבחור הנאה והדעתן הזה, על שערו הרך וקולו השובה, ימלא את הבורות הפעורים בי?

הבורות הפעורים בי, כמובן, לצד האמונה - מכח הנסיון - שאהבת האחר יכולה להניח ענפי דקל וגבבת קש על פני הבורות הללו. גבבה שבחלוף ימים יטשטשו כליל מן הראיה קווי המתאר שלה עם המישור, ואפילו הכורח להתהלך באיזורים הללו בעדנה יהפך טבע שני. 

וגם שערו הרך וקולו השובה, כמובן, לצד האינטלקט המרשים, קסם היופי המזרחי שבפניו, עיניו הגדולות וקצוות פיו שנקפצים מעט מטה בכל צילום, כעצב היסטורי. גופו הגדול, צבע הזית של עורו, הרכות שגיליתי בליבו - כל אלו מהלכים עלי היפנוזה של ממש. 

אך גבבת קש אינה פתרון קבע, הבורות עודם בורות והגבבה אך הזדמנות לעצימת עין. כשדבר מה יתרחש בשונה מבתסריט "רצוי", להק ציפורים נחושות יתעופף לו אל קדמת הבמה, יסיר את הגבבה ויחשף את הבורות העירומים לאור יוקד שבעתיים.

1.1

27.4 02:40

רגע לפני הסוף של זה, אולי רגע אחריו - למהר לפרסם כדי שאוכל לכתוב הלאה. הבורות מכאיבים, מכאיבים ומרעישים עד שלא נותר מקום לדבר. עדיף שיוותרו פעורים ומלאים בי בלבד. גם כך זה בי בלבד.

2.

על בעיית הריכוז,

או שמא חוסר הבעלות על תשומת הלב

[אולי יום אחד]

אני לא ממהרת להחליף את הזוגיות הקודמת שלי בזוגיות חדשה. אני רוצה להתרפק על זכרון ספרי שולחן הקפה, שחלקם שלי ודחוקים עתה במדפים שהיו שייכים לספריה הראשונה שקנו לי הוריי. איני ממהרת להציבם על שולחן קפה זוגי חדש. אני רוצה להתגורר לבדי. כמעט שכחתי שאני רוצה להתגורר לבדי.

הייאוש שלי כלכלי, ובזוגיות אנרציה לישועה רב-תחומית. איני יודעת איך לנטרל את הדחף לקרבה חוצת גבולות (מוזר לומר גבולות היום*), איך להמנע מהצורך הבוער בי למסד כל קשר לבית, שולחן קפה, מכונת כביסה וחיית מחמד.

היו לי אהבות גדולות לאנשים יפים. האחרונה מהדהדת בי תווים וריח עור, שיפולי גוף וצבע סדינים ומרצפות. רגליו הארוכות וחשיקת השפתיים הביישנית, שערו הארוך ועיניו הכהות, עמוקות ברגשות שאין להם שם. צדודיתו בגוון זית מהלכת עלי קסם, הריחות אופפים אותי ואני מרגישה אותו בקצות אצבעותי. אני נמלאת זכרונות, הדים של חיים בינות הכתלים שחלק עימי.  

*aka 31.7.06, עת התחוללה לה מלחמה.

11:30

כמה טעויות וכמה כוויות מאותו הסוג את מוכנה לספוג, והאם פעמון האזהרה שאת שומעת נובע מחששנות היתר שלך, או מהמציאות שמזהירה אותך ללמוד מנסיון- שצועקת לך בקול רם- "לא שוב".

זה הגרון שלי שנצרב, והטעות שעשית- זאת שאני לא מצליחה להבין. תיקון: לא רוצה. לא רוצה להבין יותר את המנהגים האלה, את התירוצים האלה, את הרפפטיביות שבה נוהג כל אדם קרוב בחיי.

אני מפעילה את 88 בדפדפן, המערכת עצמה רחוקה מדי, ואני לא רוצה לקום מהמיטה. אח"כ אני כושלת למטבח ומכינה צ'אי בחלב כמו שאח שלי שותה, בלי הסוכר. הוא מספר לי שקבע עם אחותו למחר, ומזמין אותי להצטרף, ואני מרגישה שאלו החיים שלו, ולא שלי, ולי יש תכניות אחרות. נאמנות כפולה- למי אתה מספר את הסודות הכי כמוסים שלך? על מי אתה יכול לסמוך?

האם הקרובים לי יכולים לסמוך עלי כמו שהייתי רוצה לסמוך עליהם? האם הם יודעים שלא אבגוד בהם, או לא מודעים לבגידותיי?

22:11

היום הזה מהול בעצב. לא עצב, סוג של דיכאון והסתגרות. התבודדות, סוג של התמודדות.

כשאני מאבדת אמון הדברים נהפכים שקופים בעיני. הממשות של האירועים וחשיבות החוטים שחיברו את הדברים האלו לחיי מתפוגגות, כלא היו כמעט.

אני מסתכלת עליו, והוא שקוף, אינו  קשור לחיי. אני חשה כיצד הימים שלי אוטמים את המציאות שלי מפני האמונה במציאות של שנינו. לא שאין לאן ללכת, רק שהכוחות שמצריכה ממני ההליכה הזאת, ההליכה והעמדת הפנים- מייגעים עד אובדן. לא חפצתי במשחק מקדים למציאות חיי. אני מסתכלת בו והוא אינו מבין אותי, מתרונן במציאות שאיני מבינה את חיווטיי אליה, ואיך לעזאזל, האמנתי כ"כ לפני זמן כה קצר. אבל הידיעה ברורה לי, ברורה ווותיקה.

הידיעה ומעברה השני הכאב, מאיים עלי ברעמים של בדידות ואובדן חשק, בעולם אפרפר.  

המשפחה שלו עוטפת אותי בחום ואיני אפילו מצטערת. אני אדישה. הוא בגד באמון שלי, ומשהו מבחינתי נגמר. כמו אבחנה חותכת בדבר הכנות שרציתי, כמו להוכיח כי אני טועה. למוסס קורים אחרונים, קטועים, של השתדלות, של היאחזות, שעוד נותרו בי, ביננו. 

אני מחליקה הרחק ממנו, הוא אינו כלול בתודעתי ואני מרגישה כי כל התהליך הזה מיותר. הילדותיות שלו מכאיבה לי ואני עומדת אילמת מול.. לא לשם כך פתחתי במערכה הזאת.  הוא אינו מרגיש את שאני חשה. הוא אינו מתרומם מעל עצמו, לפרקים ארוכים דיי, בכדי לספק לי אחיזה, בנפשו. ואני מחליקה ממנו והלאה, מסתגרת בעצמי, והוא שמבין ונעלב מעמיד פני חוזקה ויוצא את הבית בלי להביט לאחור. כמעט.

ואז אינו מתקשר. או לפחות כך נדמה לי בחלל שנותר לי לעצמי, הכבד מחוסר אמון וידיעת סוף כאילו בלתי נמנעת.

צעדים חסרי אמון, הוא מבטיח לי, לפנות בוקר כשמתייאש מהמבט העמום שבעיניי, למול הפנים שלו, קרובות מדי לשלי, והבל פיו שחורת בי את הריחוק, באותה עוצמה שבה הוא מנסה להתקרב.

23:40

סיום "פעמון הזכוכית" הותיר בי איזו תוגה נוירוטית. כמו משהו שאני לא יכולה לשנות אלא רק לצפות בו מהצד, או, נכון יותר, לשמוע אודותיו סיפור רחוק, ולהסתבך בנפתולי העלילה כשאני יודעת שאין דבר שביכולתי לעשות עקב גזרותיו של הזמן הרב שעבר, ובכל זאת אני מתפתה להאמין למילים ולהכנע לסיפור כאילו היה אדם חי.

אני יושבת בבית שאך לפני זמן הכרזתי שאיני מעוניינת להכנס אליו, החבר שלי מסביר לתלמיד איך למתן את הבייס-דראם בפיידים, ואני מקשיבה למוזיקה בווליום הלא הגיוני שהמחשב שלו מנגן, הצורמנית, הלא מעובדת דיה, של התלמיד הזה, שממהר לסיים עניינים אחרונים לפני שיעזוב את הארץ- אלוהים יודע לאן.

המקשים מלאי אבק, אני האדם היחיד שמשתמש במחשב הזה- השרת- לכתיבה. המקלדת שונה והאצבעות שלי מתרוצצות עליה ומנסות לתקן את עצמן, להתרגל שוב ושוב לצורה החדשה ולא לשגות.

החבר שלי אומר לו שאם היה זמן הם היו מתעמקים ומנתחים את הקובץ, אבל גם כך זה נשמע סבבה. אני תוהה אם הוא חושב כך באמת, שהרי לא יכול להיות שאדם שעוסק בניתוח, פירוק ובניית סאונד למחייתו לא יבחין בצרימות הללו.

הוא מבטיח לי שהתלמיד שירד לשירותים ילך עוד עשר דקות. אני מהנהנת. הרי ידעתי שהשיעור יארך יותר מהשעה שיועדה לו, ובכ"ז הסכמתי לבוא. אולי זה היה המבט המתחנן בעיניים שלו, כשההורים שלו הציעו לי הסעה עד הבית מוקדם יותר- "תשארי איתי".

משהו במה שהתעורר בו אחרי השיחה שלנו אתמול גרם לי להרגיש משהו אחר, איזה, שובל של סיכוי למצוא את הדרך אל הרגש שלי שוב.  

אני שומעת אותו נסוג מהנסיון לסיים את השיעור, שהתארך כבר בשעה וחצי, מציע לעזור למצוא סיום לעיבוד השיר וממלמל בז'רגון מקצועי. הצלילים הלא מעובדים דיים חוזרים להלום על עור התוף שלי. "תראה", הוא אומר לו, "זה משאיר את העוצמה של הגל", והולם והולם והולם, ומסביר על עוצמות גבוהות, על תחושה של סאונד במאסטר ועוד ועוד ועוד.

אני נהיית עייפה וכאב חד מפלח את הגב שלי, בצד שמאל.

אני קצת אוטיסטית היום, הפגישה בבוקר היתה עניינית-לא עניינית, עסקית-לא עסקית, והשאירה אחריה שובל של תמונות שלי אוחזת מצלמות, מדברת בפלאפון או מעווה את פני. אני חושבת שאני צריכה להפסיק לעשות פרצופים כי הם לא מחמיאים לי.

באחת התמונות אני מחייכת חיוך מטופש כשאני אוחזת מצלמה קטנה מפלסטיק שחור וצהוב. תחת השיער שנגזז לא מכבר בתספורת לא אופיינית ולא מוצלחת במיוחד והמשקפיים החדשים אני רואה את עצמי בגיל חמש, רק מאוחה פחות ותוהה מתי אשלים סוף סוף עם מי שאני. משהו בי רוצה להשתחרר ולהתחבר לחלקים האחרים ובכל זאת במקום לשלח אותו חופשי אל העולם אני מתעקשת לאחוז בו ולערסל אותו, לשאול אותו בעדינות שפעם היתה דורסנית אם כדאי שאלביש עליו את הראציונאל האישיותי שלי. הוא לא יודע לדבר בשפה הזאת ובדרך כלל בשלב הזה מתבלבל ושותק, שתיקה שאני מפרשת שלא כהלכה כהסכמה, או לפחות חולשה.

"סביבת אודיו פשוטה", הבס מנגן בידיו של הבחור שלי, והתלמיד שלו, גבוה, עומד ומביט בו, ומחטט באף.

"יאללה", הוא אומר, ומגיש לו את הדיסק שצרב עליו את הקבצים שעבדו עליהם, ואני ממהרת לחפש עטיפה על השולחן כשהם עוברים לדבר על פרטי הטיסה ומקרקש בשייקר בעודו מתבדח כשהתלמיד שוב מבקש לרשום את עלות השיעור על החשבון.

הם יוצאים את החדר וטורקים אחריהם את הדלת ואז דלת הבית נטרקת אחרי התלמיד בחבטה והבחור שלי שפתאום פנוי דוהר במעלה המדרגות בצורה המגושמת הזאת שלו לעברי.

אני חושבת על החבר שלי לשעבר שבטח מתפלץ למקרא המילים הללו, ועל החבר הקודם שמתחתן עוד שלושה ימים, והוא מקרקש על מקשי המקלדת בצד השני של החדר ומוסר לי ד"ש מידידה מדוכאת שאך נפרדה מבן זוגה וכשאני שואלת למה נפרדה ממנו הוא כבר אינו בחדר לשמוע אלא ירד למטבח כדי להכין לי מיץ ענבים. כשאמרתי שאני עייפה חשבתי שיציע להסיע אותי הביתה אך במקום שאל אם להכין לי משהו חם לשתות, אולי תה, וסירבתי.

משהו אטום בי היום והכל מרגיש נורמלי ואני מנסה-לא מנסה להבין. בכוס המיץ יש אבק משהייה ממושכת על המדף כשפיה כלפי מעלה.

כשאני מתיישבת על הכיסא לידו ומנסה לדובב את הידידה שלו, הוא מנגן לי. ואני שוב מאמינה שהמבטים ביננו יכולים להצית ברקים, ורוצה לנשק אותו אבל כמעט אומרת לו שהוא רק יפגע בי שוב, ואז רוצה לקחת אותו לחדר השינה אבל איכשהו הרגע מתמסמס.

ערב ראש השנה ואני מתרוצצת, עמוסה בחלקי מתנות, פרחים, תבלינים, עטיפות צלופן וניירות משי מרשרשים, סרטים גזורים ברישול בכל מיני צבעים.

בשעה שש וחמישה הוא יוצא מהבית שלי לארוחת החג עם הוריו, אוחז שתי חבילות עטופות בצלופן ומהודקות בסרטים, סלסלות עץ מלאות בראחאת לאקום ותמרי מהג'ול.

אני יושבת בחדר שלי ומביטה בשאריות הסרטים והצלופן על הריצפה, על שקיות המתנות החצי ארוזות, על הטקסטים שיועתקו אח"כ לקרטון, מאויירים בצבעי מים,  ולא יודעת את נפשי להרגע.

אני מנסה לקרוא קצת ואח"כ הולכת לישון בידיעה שאם הוריי יחליטו לבשל ארוחת חג קטנה, יעירו אותי.

אני מתעוררת מטלפון חמש שעות אח"כ, מנהלת שיחה במצב רוח מרומם, ומבינה לאט שזה ערב החג המוצלח ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות.

כתבתי לא פעם על כך שאני הטורחת, שלמסיבות, הארוחות והחגים אני מגיעה כ"כ תשושה, שאין בי כבר סיכוי להנות מהאירוע עצמו.

אחרי שתי הערות לא מחושבות לאחי במהלך היומיים האחרונים, אני מתעוררת בצהריים המוקדמים לקבל ממנו את אותה ההתעלמות של לפני שבועיים, רק קרה יותר. אני עומדת במטבח, אבא שלי מבשל ואחי מחטט במקרר, עומדת תוהה ומחפשת את הבוקר טוב השגרתי, את הנשיקה השגורה. הוא נעמד ליד אבי ומנהל איתו שיחה שגרתית באינטימיות כמו מרגיזה- כמו לאותת לי- מגיעה לך הקנאה הזאת.

אני מתיישבת על הכיסא בפינת שולחן האוכל ומביטה בו בתמיהה. הוא שואל לפשר המבט ואני שואלת לפשר הכתף הקרה. הוא מושך בכתפיו באדישות ויוצא מהמטבח.

אחרי שעתיים, כשאנו מנגבים את שאריות רוטב הסלט בחלה הטרייה, אני מספרת לו ומבינה מה הסיבה לרוחי הנפולה. הוא אומר שהוא צודק מנקודת מבטו ואני מתעקשת שהעניין הזה לא יעלה על הדעת, ושהתאמצתי כ"כ, ואיך הוא בכלל מעלה על דעתו את כל התסריט הזה, שבו הוא מתעלם ממני למרות כל מה שקרה, למרות מערכת היחסים שלנו. יש לי דמעות בעיניים כשהוא יוצא את המטבח לכיוון המחשב ואמא שלי נכנסת ושואלת מה קרה. אמא שלי היא אחד מעקבי האכילס שלי ואני מתחילה לבכות, היא מנשקת אותי על המצח ואומרת - שקט, תינוקת שלי, שקט. ולא מצליחה באמת להתמודד עם מה שאני אומרת, מנסה להגג שעברו כבר שעתיים מאז שיצא את הבית אז למה אני בוכה עכשיו. ואז הוא בא שוב ומתיישב לידי ומלטף לי את הרגל במבט כאילו מבין ואני מרגישה כמו בתהלוכת תנחומים ואף אחד לא מבין ולא נותן לי לגיטימציה להביע את הכאב שלי.

אני מתחילה לכתוב ואז נגמרות לי הסיגריות ואני הולכת לקחת חפיסה חדשה מהפאקט של אבי, ונשארת לראות איתו פרק של "האנטומיה של גריי" ומופתעת שלא ממש שמתי לב לפני זה שהסדרה הזאת טובה, ושוטפת לשנינו אפרסקים ונותנת לו את זה שיותר קשה, כמו שהוא אוהב, ומתפקעת מצחוק כשהוא זורק את הגלעין לכיוון התריסים אבל זה מסתבך בדיוק באמצע וילון הקרושה של אמא שלי ונותר שם, בשליש הדרך מתחתית החלון. ואנחנו מהגגים על הסדרה, ועל הדמויות, ומנתחים דקויות בהיסח הדעת, ואני שוכחת את כל הברכות והעטיפות והעייפות והכאב.

אח"כ נהיה מאוחר, ואמא שלי הולכת לנמנם. בשירותים אני מחליטה מה אלבש לארוחה עוד שעתיים, ומרוצה מאוד מזה שהגעתי להחלטה הולמת מהבגדים המעטים שנדמה לי שנשארו ראויים ולא בלויים מרוב שימוש יומיומי.

אני חוזרת לחדר, למצוא אותו ישן מאוד באמצע המיטה שלי, וחוזרת למחשב, לגמור לכתוב את הקטע הזה, יחד עם מאזי סטאר שאני מנגנת בפול-ווליום כבר שלושה ימים, רק חלש חלש שלא אפריע לו לישון.

אנחנו עוברים דירה בסוף החודש, לקומה גבוהה יותר, עם הרבה יותר אוויר. אני צריכה את השינוי הזה, הו כן.

שנה טובה יקיריי, שנה טובה.

אני מתעוררת מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. רגע אני חושבת לחזור לישון, ושניה אחרי אני כבר צריכה להשתין, אבל לפני אני הולכת לחפש את הפלאפון שלי, ומתמלאת בתחושה מסויימת ורוצה לכתוב. אני רוצה להעלות תמונה מההופעה אתמול, אבל אני לא מוצאת את הכבל של הפלאפון. אני כותבת כמה מיילים לאנשים שהתגעגעתי אליהם ויורדת להשתין. בקומה התחתונה כל האורות דלוקים, השותף ישן באור מלא והטלוויזיה שלו צועקת. אני מטופפת לאט לכיוון הסלון ומנמיכה, ואז מכבה אור אחרי אור. הוא מתעורר ומודה לי ואני נבוכה. אני מכינה לי מיץ תות מתרכיז מאיזו חנות בשוק וטעים לי, בין שרשרת הסיגריות שאני מעשנת בבוקר הזה. אח"כ ארד ואמלא את הכוס עוד שלוש פעמים.

אני מחפשת תחנה ברדיו, והן כולן קופצות. בסוף אני נשארת עם אינדי פופ שקופץ הכי פחות, והוא נעים לי הבוקר, רך ומדבר.
בצפון היה קר, והמוני כוכבים בשמיים. מחוץ לבסיס של אחי חיבקתי אותו חזק והסתכלתי על הכוכבים. הוא ניסה להסביר לי איך למצוא את כוכב הצפון ואמר שהדובה הגדולה קצת שקעה. משכתי עוד קצת את החיבוק, ממאנת לתת לו להבלע אל תוך המחנה, אל החיים שלו שאני לא מכירה. משהו דובק בי מהריח שלו, ואני חושבת על זה בדקות שאחרי, מנסה לראות את הכוכבים דרך שמשת הרכב המאובקת, מנסה להציץ לנוף מזרחה מצומת כח, אבל רואה רק המוני נקודות זעירות של אורות יישובים פרוסים למרחק.

השיחה נתקעת לי, ואני מרגישה מוזר, מנסה למצוא את עצמי ולא מצליחה להתרכז ושוב אני מאשימה את הסיגריות, לשווא.

אנחנו עוצרים בתחנת הדלק הרביעית ללילה הזה, משתינים בפעם השלישית ואני חושבת שאלו השירותים הכי גרועים ונתקעת בלי נייר ומתקשרת אליו שיחלץ אותי אבל הוא השאיר את הפלאפון באוטו ואני מסתדרת לבד. כלבים נובחים בחוץ, אני נבהלת ואז מחפשת אותם, רואה שני זאבים ואחד קטן שנראה כמו גור של לברדור. אני קוראת להם והלברדור מקשקש בזנב בשמחה ומתחיל לרוץ אלי אבל מפחד להתנתק מהזאבים וממשיך לנוע אחריהם בהיסוס אל תוך הגדר במרחק. בדרך ראינו שני שועלים קטנים חוצים את הכביש במהירה, וניסינו להמר אם הדברים שמוטלים לצד הדרך הם road kill או פיסות בגדים נשכחות. ראינו גם וגם.

אנחנו מתחלפים כי הצוואר שלו כואב מהנהיגה הממושכת וגם הסוודר שגילגלתי על המושב שלו לא עוזר. אני מנסה להתרגל לרכב הגדול ועושה זאת בחשש. מעולם לא נהגתי ברכב כ"כ גדול, מעולם לא נהגתי בכבישים הפתלתלים והחשוכים האלה, רק הצצתי בחשש מן המושב האחורי.

הוא מאכיל אותי ביסלי ובמבה וצ'יפס ומוציא אותי מהריכוז. כשאנחנו מגיעים לענבים אני כבר שולטת ברכב ומרגישה בטוחה. אני נהנית מהאוטומט שמאפשר לי להשתמש רק ברגל אחת ויד אחת אבל בכל זאת, ליתר בטחון, משאירה שתי ידיים על ההגה. הרגל השמאלית מקופלת על המושב. אני עייפה ומתקשה לעקוב אחר השילוט, הוא מציע להחליף אותי אבל אנחנו כבר כמעט בבית וזה לא משנה.

הנהיגה נותנת לי משהו להתרכז בו, להרגע ולשכוח לשעה מהריחוק המטריד הזה ביננו, מהיום הקשה, מהמילים הקשות שהטחתי בו בלי להתכוון. בהופעה הוא שאל אותי, בלחישה, אם אני נגדו או בעדו היום, ואני לא ידעתי את נפשי לענות.

אבא שלי אומר לי לפני הנסיעה שאם אנחנו מתכוונים לחלוק מרחב אחד, לגור יחד באותה דירה, אנחנו חייבים ללמוד לתת אחד לשני ספייס. אני מתנחמת בזה, ומקווה שהצורך שלי להתרחק ולהתרכז בחיי הוא רק זה, רק הבהלה שהזנחתי את חיי מבלי משים, בתוך תחושת האושר הזאת בשבועות האחרונים, ולא יותר. שלא עבר לי, שלא נגמר. גם בפעם הקודמת שהוא עבר תקופה קשה הרגשתי משהו דומה, הרבה יותר אינטנסיבי, אבל נדמה לי שהפעם זה עמוק יותר, מהותי.
אני רוצה לחזור לחיי ופתאום מבינה, באמצע הלילה, איפשהו ליד קריית שמונה, שאני חייבת לקחת את חיי בידיים, חייבת להמשיך לזוז.

לפני השינה הוא מעליב אותי, נעמד מול המחשב בזמן שאני כותבת ומתחיל לפתוח חלונות ולא לענות לשאלות שלי. "אני שומע אותך, אני מספיק ער כדי לראות פרק של סאות' פארק", הוא אומר, "רק לא לנהל איתך שיחת נפש על החיים שלי עכשיו". המשפט הזה מזכיר לי יותר מדי, ואני משתדלת לא להעלב אבל הוא ממשיך להתעלם ממני, ואני מוותרת על הצפייה המתוכננת ופורשת למיטה. אני כותבת קצת על כך שבעצם ביקשתי לי את הצער הזה, וקוראת את העמודים הראשונים של "פעמון הזכוכית" עד שאני מתחילה להרדם. הוא עסוק בפרקים שרצה להראות לי, מחפש אחד ספציפי ונדמה לי שהוא מדבר אלי מהחדר השני אבל אני לא בטוחה. אני כמעט רדומה לגמרי כשהוא נכנס לחדר השינה ושואל אותי אם הלכתי לישון. אני ממלמלת משהו והוא מחליט גם הוא ללכת לישון ונשכב על המיטה לידי. העלבת אותי, אני אומרת. הוא שואל במה, ואני ממלמלת שהייתי באמצע משהו והוא קטע אותי והתעלם ממני. הוא אומר שלא שם לב ושהוא מצטער וכורך את ידו סביבי. אני לא רוצה להתחבק עכשיו, אני אומרת, והוא מהסס בעלבון ואז מפנה לי את הגב ופונה לשינה. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא יודעת מה בתוך תחושת הריחוק הקשה הזאת. אח"כ אני נרדמת, ולכמה שעות זה לא משנה, כמעט.

היום אנחנו מציתים את מה שאנחנו מעשנים באותה המצית. אני מעשנת רעל מקופסת קרטון ואתה מפורר לך משהו לתוך סיגריית לייט מחורבנת, שוב ושוב.

שני המצתים הגיעו מאותו מקום, ע"י אותו אדם, וזה מלחיץ אותי, כאילו משהו השתלט לי על החיים בטרם הספקתי למצמץ.

ביום שבת לקחתי ממך את שארית הדברים שלי, את התנור והטוסטר, את הטלפון והאקוואריום הקטן, את שמיכת המעבר והכרית ושלל דברים קטנים שהשארתי מאחור, כמו מרכך שיער בריח אוכמניות שמעולם לא השתמשת בו. וחשבתי שיהיה לי קשה, או שאתה תהיה נוראי- אבל היית נחמד כ"כ, ואפילו לכלב אני כבר לא כ"כ קשורה ולא כאב לי להפנות את הגב וללכת, אחרי שהתחבקנו וביקשתי ממך לשמור על עצמך, ובפעם הראשונה ביקשת גם אתה ממני. ונשקתי לך על הלחי ליד הדלת, ואמרתי שאתה נראה טוב, ואמרת שגם אני, וחייכנו, והתחלתי לרדת, אוחזת את הטלפון שלי מגולגל בחוט הארוך שלו, ואתה עמדת בפתח עם החיוך הזה שלך ואמרת- "ביי, מותק".

והפרידה האחרונה לא הרגישה איומה, או כואבת. אפילו טיפת כאב לא היתה שם. ולא היה צר לי על דבר באותו הרגע, וכאבי העבר עמומים, נעים באיטיות לא נראית אל עבר שכחה מתוקה, שאינה חשובה יותר. ואני מנסה להיאחז במשהו שיזכיר לי את העבר שלי, את מי שהייתי- אבל כמעט שדבר אינו נמצא יותר במקום בו התרגלתי אליו.

אני כותבת לאמא שלי שהמציאות הזאת מפחידה אותי, שאני לא רגילה לאושר, לאיכפתיות אמיתית, לאיך שהכל מסתדר, שזה מרגיש לי לא אני כפי שהתרגלתי אלי כל השנים האלו. איפה הבדידות הקיומית שלי, אני שואלת אותה, והיא אומרת שגם לאושר מתרגלים, ומבקשת ממני להנות מהרגע, מהעכשיו, לא להתחשב בדבריהם של אנשים אחרים ולזכור שאלו החיים שלי, ולזרום.

אבל פתאום התפנה כ"כ הרבה זמן בשבילי, ואני לא עסוקה בלשקוע בנשמתו של עוד אדם שזקוק לעזרה, והרגליים שלי הפכו קרות, והידיים מזיעות ואני מבולבלת מחוסר הבלבול הזה. ומאשימה את הכדורים באושר ובשכחה, ובאי הנגישות לכאב המנחם שלי, שאיכשהו היה גורם לי להרגיש שהכל בסדר, או לפחות במקום, היה גורם לי להרגיש את עצמי מבפנים.

סדרות של תמונות נהדרות מתעדות את האושר הזה לפרטיו. אנחנו בגן הציבורי, אנחנו נוסעים ברכבת. אני מתדלקת ואתה קונה קפה. הנה אנחנו בהופעה הנהדרת הזאת, ואיך פחדתי שלא תגיע בזמן. הנה אנחנו באוטו, נוסעים ונוסעים, אתה נוהג ואני מצלמת אותך ואותנו מחייכים, כדי שיהיה להראות לילדים את ההורים שלהם צעירים ויפים ושמחים. אני נוהגת ואתה מצלם אותי, עושה את הפרצופים המצחיקים האלו שלי, של ריכוז ובדיחות דעת.

אתה מתרה בי לקדם את חיי בכדי לקדם את חיינו, ואני מרגישה אחראית פתאום, לחיי, והתחושה הזו לא מוכרת. אינך תלוי בי אלא שזור בי, איני אחראית לנפשך אלא לכל כולך. איני חרדה לנשמתך ואיני חרדה לכאביי יותר. אני יודעת כי תציל אותי אם אטבע.

ונראה כי נשזרת עד אין יכולת הפרדה, וכי אני רוצה בכך. ונראה כי סוף סוף מצאתי את שחיפשתי, אך האדמה אינה רועדת, והסכנה אינה מאותתת מעל ראשי, ודבר אינו שביר. אני לא יודעת להכיל את כל האושר הזה, אני אומרת, ואתה מחייך ולוחש לתוך השיער שלי- "את מרגשת אותי, מרגשת".

כשהוא אמר לי שאני זו שלקחה סיכון והפסידה, רציתי לומר שבעצם ידעתי את זה, אבל רציתי קצת זמן, רציתי קצת טוב לעצמי. הייתי יכולה לנסות ולמלמל לו משהו, על הימים הקשים שעברו עלי, על המאניה ועל האלכוהול, על הנפילה שבאה בעקבות, על הדיכאון שהחזיר אותי שוב לזרועותיו. יכולתי לומר שהאהבה חסרה לי עד שהייתי מוכנה להתאהב בכל אחד, אבל שבלילות הייתי שוכבת תחת השמיכה לבושה בחולצה המהוהה שלו, שולחת לו הודעות של אמצע הלילה ומקווה שיענה, שומרת בקפידה כל הודעה בה כתב לי שהוא אוהב.

יכולתי לספר לו איך התרסקתי כשהביט בי במבט הזה, וידעתי שדבר לא ישוב לקדמותו לעולם, ולא יכולתי להכיל את זה, או להשלים עם זה, אז התחננתי ובכיתי וביקשתי, והוא נגע בי בסלידה ואח"כ התרכך קצת, אבל שב להתעלם מהטלפונים שלי למחרת. יכולתי לספר, ולחזור על הדברים שנאמרו כבר לא פעם, אך אין טעם, היום.

ביום ההולדת שלי רציתי רק אותו. בחצות, במקום ברכות ניהלנו ריב מכוער, שחתם את הנסיונות שלי לתמיד. עברו חודשיים של נתק מוחלט, שלחתי הודעה אחת, פעם, כי חשבתי עליו. שאר הזמן ניכסתי את געגועיי לעצמי, והבנתי שאני עומדת על סף ועלי להפסיק להיטרף לפני שאפול. ודווקא כשחשבתי שהשארתי את הבהלה מאחורי המצב החמיר. טוב שהעסיקה אותי בעיית הקשב שלי, וקבעתי מראש תור לפסיכיאטר, טוב- כי נטרפתי ולא עמדתי בסחף. ואז שוב כדורים והתאוששות זהירה, התאחות הנפש וההגיון ששב למשול בכיפה, ואז האופוריה, והאושר, וההתאהבות, והתקוות, והתכניות הגדולות לעתיד. ושוב חרדות, ושוב המציאות משנה צורה חדשות לבקרים ואני לא בטוחה כבר בכלום ובעיקר מתאכזבת מהשפיות, שהיתה קצרה מדי, והאושר שהיא העניקה לי גורם למצב הביניים המבולבל להראות מחפיר במיוחד. וסוג נוסף של כדורים, בינתיים, ופתאום שקט, אבל ההתאהבות שלי לא חוזרת, ואני לא יודעת אם אני מצליחה להבין הכל, לנתח את כל הגורמים- אני אומרת שזו הטראומה הזו, החוזרת, מהתקפי החרדה, שזו ההסתגרות שהבעתה דוחפת אותי אליה, שאלו הימים המוזרים שלו.

הטוסטר של הוריי התקלקל, וגם הטלפון, וביקשתי ממנו את הטלפון והטוסטר החדשים שלי בחזרה, ואם כבר את שאר מכשירי החשמל והפריטים, וגם את הכסף שהלוויתי ולא החזיר לי. הוא ענה לי בגסות שישאיר את הכל מחוץ לדלת, ושאשאיר את המפתח בתיבת הדואר, והתכווצתי בפחד, כמו פעם, ואז ידעתי שאני לא אשמה, אני לא אשמה בבעיות שלו, ובצורך שלו לשנוא אותי, או להפוך אותי לאוייב כי נפגע. אני לא אשמה בקשיים שלו, ולא אשמה בהתמכרות. אלוהים עדי שניסיתי לתת לו כל מה שיש בי, אלוהים עדנו שהיה תלוי בי ולא ידע איך ימשיך בלעדיי, אך בחר בסופו של דבר להאחז רק בזיכרון התקופה הקשה כמניעה להמשך. אלוהים עדי שאהבתי אותו אהבת נפש, ועודני אוהבת אותו, אבל היום מותר לי לסלוד מההתנהגות שלו ומותר לי שלא יהיה לי אכפת, לפחות על פניו, לפחות ברמת הקצאת המשאבים.

מה בא לך, היא שואלת, ואני אומרת- לסמם את עצמי בכדורי הרגעה ולשכב במיטה במשך שלושה שבועות. לא לסמם כמו להרגיע. לא לברוח כמו לתת להכל זמן להתעכל, זמן להפוך צורב פחות, מצמית פחות.

יומרות, הכל מלא יומרות. אני עייפה מעצמי. אני שמה את הכל בצד ומתסכלת. הפרוספקטים העתידיים מבעיתים, כמו- עוד פרידה. אני אומרת ליעל, תראי, אולי זה לא כ"כ נורא. בסה"כ אני מתמודדת עם הפרידה הזאת במאוחר. הרי סביר שאהיה מרוסקת. היא מהנהנת ונדמה לי שחושבת על רהיטים. אני מתעצבנת והיא אומרת שאני יכולה להתרגז כמה שאני רוצה, שהיא מצטערת אבל היא לא מצליחה לתקשר איתי. אני בוהה בחלון ושותקת, מנסה לסדר את התחושות האלה. אחרי שאני מנתקת לה את הטלפון בפנים היא מבקשת ממני "בלי דרמה, לא איתי". ואני שותקת שוב ורוצה לבכות.

אח"כ אני שותה יותר מדי ומרגישה מוזר. אח"כ שוב יותר טוב.

מול התפריט במסעדה אני כמעט נשברת. זה הכסף שנגמר והנונשלנטיות שלה, האבא העשיר שלה והאבא האלים שלי. זה החיים שלי שהולכים לעזאזל מול דג מוסר עשוי במחבת ובגריל על פירה תבלינים, ושני שרימפסים. זה הראש שלי שמאבד את עצמו מול חצי ליטר טובורג שהזמנתי בלי היסוס.

אני כל הזמן מאשימה את הדברים הקטנים. החומרים, הסביבה, הקפה, התה, האלכוהול, התרופות. תמיד מחפשת משהו להאחז בו, משהו שיסביר. ותמיד זאת רק אני. תמיד אני מגלה, ותמיד אני מאבדת את עצמי ולא מבינה למה, או איך ואיך להפסיק את זה.

אני רוצה להפסיק את זה. אני רוצה אותי בחזרה.

אני מדוכאת נורא.

מעולם לא הייתי כה מדוכאת לקראת יום ההולדת שלי.

האקס הפגוע, התהיה על מה נכון או אמיתי יותר, החיים בלעדיו או החיים הרגשיים איתו, ובכל מקרה הוא לא מוכן להיות לי אפשרי, וזה מרגיש לי מוזר מאוד, כמו להפריד שלם.

נגמר לי הכסף לגמרי, והתחושה המצמיתה שזה גורר בלתי נסבלת כמעט. רק כמעט כי אני חיה איתה, כמו גירוד עקשן בהתנהלות שלי בעולם, כמו כתם של כשלון- לדאוג לכסף מלכתחילה, או לעשות מספיק כדי להשיגו עכשיו.

באופן מפתיע היקום דאג לי קצת, ושלח לכיווני איזו חברה שבחברה שלה חיפשו מישהו לשעתיים ביום של עבודה מהבית. אמרתי כ-ן ומאז אני מעדכנת נתוני מונדיאל לעילא. זה קצת מצחיק.

אני גרה בבית בגיל 27 ואני לא צריכה להסביר איך זה מרגיש.

התואר ה-I נגרר ונגרר, בעוד שכבר יכולתי לסיים תואר שני בדיוק. הסמינריון הזה ארור ואני פשוט לא רוצה לכתוב אותו. כנראה. ז"א, אני מאוד רוצה להצליח לכתוב אותו כבר, לעשות איתו משהו מושכל וקונסטרוקטיבי, אבל נראה שאני לא מצליחה. כמו האנשים האלה שאומרים שהם לא מצליחים להתרכז במשהו שלא מעניין אותם, כמו ילד קטן, אני לא רוצה, אני לא מצליחה. משהו מושך אותי אחורה ואני לא בטוחה מה בי עושה את זה, ואיזה פחד אדיר מלהמשיך הלאה (אני חושבת שאני ממש לא רוצה להיות עורכת דין).

בעוד שבוע וחצי מכר שלי נוסע לחו"ל ומשאיר אותי כבייביסיטר לדירה ולכלבה לשבועיים. ללא אנשים וסביבה מוכרת, אני מקווה שאכתוב עד שאסיים.

אני צריכה להתארגן על מרשם לריטאלין, זה לא יעבוד אחרת, כנראה. אולי אני לא עושה את העבודה הכי מבריקה שלי על ריטאלין, אבל לפחות אני עושה משהו מאשר לשבת ולבהות. הבעיה היחידה היא, שבימים הסמוכים לריטאלין אני לא יכולה לשתות, כמו שתעיד ההתפרקות לגורמים אחרי המסיבה של יעל, בה לא שתיתי כ"כ הרבה, באמת. רק ערק-קרנברי וקצת יין. הגעתי למצב כ"כ קיצוני, שבו לא הייתי גם ביום-ההולדת לפני 3 שנים, אחרי שהורקתי לתוכי כל מה שהיה בסביבה, בשני בארים שונים. אז אני לא לוקחת ריטאלין עכשיו, את חצי הכדור שנותר לי, כדי שאם במקרה ארצה לשתות ביום חמישי, זה יהיה אפשרי.

פתאום אחרי שבועיים בדיוק ללא סיגריות אני נתקפת בדחף. ייאוש תמיד גורם לי לרצות לעשן. אני אומרת לעצמי שלפחות אני בריאה קצת יותר, ולא מאוד מתנחמת, רק קצת.

כל החודש יש סרטים גרועים בסינמטק. יש פסטיבל קולנוע קווירי באוזן.

אולי אאפה לעצמי עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות.