הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

היום, בהארץ:

חברים בוועדה (למינוי שופטים) הביעו אמש תרעומת על כך שהבחירה שיקפה חוסר איזון הן בין נשים לגברים - 13 שופטות חדשות נבחרו לעומת ארבעה שופטים בלבד.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/866746.html

ג'יז.

יום טוב לכולם.

11:30

כמה טעויות וכמה כוויות מאותו הסוג את מוכנה לספוג, והאם פעמון האזהרה שאת שומעת נובע מחששנות היתר שלך, או מהמציאות שמזהירה אותך ללמוד מנסיון- שצועקת לך בקול רם- "לא שוב".

זה הגרון שלי שנצרב, והטעות שעשית- זאת שאני לא מצליחה להבין. תיקון: לא רוצה. לא רוצה להבין יותר את המנהגים האלה, את התירוצים האלה, את הרפפטיביות שבה נוהג כל אדם קרוב בחיי.

אני מפעילה את 88 בדפדפן, המערכת עצמה רחוקה מדי, ואני לא רוצה לקום מהמיטה. אח"כ אני כושלת למטבח ומכינה צ'אי בחלב כמו שאח שלי שותה, בלי הסוכר. הוא מספר לי שקבע עם אחותו למחר, ומזמין אותי להצטרף, ואני מרגישה שאלו החיים שלו, ולא שלי, ולי יש תכניות אחרות. נאמנות כפולה- למי אתה מספר את הסודות הכי כמוסים שלך? על מי אתה יכול לסמוך?

האם הקרובים לי יכולים לסמוך עלי כמו שהייתי רוצה לסמוך עליהם? האם הם יודעים שלא אבגוד בהם, או לא מודעים לבגידותיי?

22:11

היום הזה מהול בעצב. לא עצב, סוג של דיכאון והסתגרות. התבודדות, סוג של התמודדות.

כשאני מאבדת אמון הדברים נהפכים שקופים בעיני. הממשות של האירועים וחשיבות החוטים שחיברו את הדברים האלו לחיי מתפוגגות, כלא היו כמעט.

אני מסתכלת עליו, והוא שקוף, אינו  קשור לחיי. אני חשה כיצד הימים שלי אוטמים את המציאות שלי מפני האמונה במציאות של שנינו. לא שאין לאן ללכת, רק שהכוחות שמצריכה ממני ההליכה הזאת, ההליכה והעמדת הפנים- מייגעים עד אובדן. לא חפצתי במשחק מקדים למציאות חיי. אני מסתכלת בו והוא אינו מבין אותי, מתרונן במציאות שאיני מבינה את חיווטיי אליה, ואיך לעזאזל, האמנתי כ"כ לפני זמן כה קצר. אבל הידיעה ברורה לי, ברורה ווותיקה.

הידיעה ומעברה השני הכאב, מאיים עלי ברעמים של בדידות ואובדן חשק, בעולם אפרפר.  

המשפחה שלו עוטפת אותי בחום ואיני אפילו מצטערת. אני אדישה. הוא בגד באמון שלי, ומשהו מבחינתי נגמר. כמו אבחנה חותכת בדבר הכנות שרציתי, כמו להוכיח כי אני טועה. למוסס קורים אחרונים, קטועים, של השתדלות, של היאחזות, שעוד נותרו בי, ביננו. 

אני מחליקה הרחק ממנו, הוא אינו כלול בתודעתי ואני מרגישה כי כל התהליך הזה מיותר. הילדותיות שלו מכאיבה לי ואני עומדת אילמת מול.. לא לשם כך פתחתי במערכה הזאת.  הוא אינו מרגיש את שאני חשה. הוא אינו מתרומם מעל עצמו, לפרקים ארוכים דיי, בכדי לספק לי אחיזה, בנפשו. ואני מחליקה ממנו והלאה, מסתגרת בעצמי, והוא שמבין ונעלב מעמיד פני חוזקה ויוצא את הבית בלי להביט לאחור. כמעט.

ואז אינו מתקשר. או לפחות כך נדמה לי בחלל שנותר לי לעצמי, הכבד מחוסר אמון וידיעת סוף כאילו בלתי נמנעת.

צעדים חסרי אמון, הוא מבטיח לי, לפנות בוקר כשמתייאש מהמבט העמום שבעיניי, למול הפנים שלו, קרובות מדי לשלי, והבל פיו שחורת בי את הריחוק, באותה עוצמה שבה הוא מנסה להתקרב.

23:40

ערב ראש השנה ואני מתרוצצת, עמוסה בחלקי מתנות, פרחים, תבלינים, עטיפות צלופן וניירות משי מרשרשים, סרטים גזורים ברישול בכל מיני צבעים.

בשעה שש וחמישה הוא יוצא מהבית שלי לארוחת החג עם הוריו, אוחז שתי חבילות עטופות בצלופן ומהודקות בסרטים, סלסלות עץ מלאות בראחאת לאקום ותמרי מהג'ול.

אני יושבת בחדר שלי ומביטה בשאריות הסרטים והצלופן על הריצפה, על שקיות המתנות החצי ארוזות, על הטקסטים שיועתקו אח"כ לקרטון, מאויירים בצבעי מים,  ולא יודעת את נפשי להרגע.

אני מנסה לקרוא קצת ואח"כ הולכת לישון בידיעה שאם הוריי יחליטו לבשל ארוחת חג קטנה, יעירו אותי.

אני מתעוררת מטלפון חמש שעות אח"כ, מנהלת שיחה במצב רוח מרומם, ומבינה לאט שזה ערב החג המוצלח ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות.

כתבתי לא פעם על כך שאני הטורחת, שלמסיבות, הארוחות והחגים אני מגיעה כ"כ תשושה, שאין בי כבר סיכוי להנות מהאירוע עצמו.

אחרי שתי הערות לא מחושבות לאחי במהלך היומיים האחרונים, אני מתעוררת בצהריים המוקדמים לקבל ממנו את אותה ההתעלמות של לפני שבועיים, רק קרה יותר. אני עומדת במטבח, אבא שלי מבשל ואחי מחטט במקרר, עומדת תוהה ומחפשת את הבוקר טוב השגרתי, את הנשיקה השגורה. הוא נעמד ליד אבי ומנהל איתו שיחה שגרתית באינטימיות כמו מרגיזה- כמו לאותת לי- מגיעה לך הקנאה הזאת.

אני מתיישבת על הכיסא בפינת שולחן האוכל ומביטה בו בתמיהה. הוא שואל לפשר המבט ואני שואלת לפשר הכתף הקרה. הוא מושך בכתפיו באדישות ויוצא מהמטבח.

אחרי שעתיים, כשאנו מנגבים את שאריות רוטב הסלט בחלה הטרייה, אני מספרת לו ומבינה מה הסיבה לרוחי הנפולה. הוא אומר שהוא צודק מנקודת מבטו ואני מתעקשת שהעניין הזה לא יעלה על הדעת, ושהתאמצתי כ"כ, ואיך הוא בכלל מעלה על דעתו את כל התסריט הזה, שבו הוא מתעלם ממני למרות כל מה שקרה, למרות מערכת היחסים שלנו. יש לי דמעות בעיניים כשהוא יוצא את המטבח לכיוון המחשב ואמא שלי נכנסת ושואלת מה קרה. אמא שלי היא אחד מעקבי האכילס שלי ואני מתחילה לבכות, היא מנשקת אותי על המצח ואומרת - שקט, תינוקת שלי, שקט. ולא מצליחה באמת להתמודד עם מה שאני אומרת, מנסה להגג שעברו כבר שעתיים מאז שיצא את הבית אז למה אני בוכה עכשיו. ואז הוא בא שוב ומתיישב לידי ומלטף לי את הרגל במבט כאילו מבין ואני מרגישה כמו בתהלוכת תנחומים ואף אחד לא מבין ולא נותן לי לגיטימציה להביע את הכאב שלי.

אני מתחילה לכתוב ואז נגמרות לי הסיגריות ואני הולכת לקחת חפיסה חדשה מהפאקט של אבי, ונשארת לראות איתו פרק של "האנטומיה של גריי" ומופתעת שלא ממש שמתי לב לפני זה שהסדרה הזאת טובה, ושוטפת לשנינו אפרסקים ונותנת לו את זה שיותר קשה, כמו שהוא אוהב, ומתפקעת מצחוק כשהוא זורק את הגלעין לכיוון התריסים אבל זה מסתבך בדיוק באמצע וילון הקרושה של אמא שלי ונותר שם, בשליש הדרך מתחתית החלון. ואנחנו מהגגים על הסדרה, ועל הדמויות, ומנתחים דקויות בהיסח הדעת, ואני שוכחת את כל הברכות והעטיפות והעייפות והכאב.

אח"כ נהיה מאוחר, ואמא שלי הולכת לנמנם. בשירותים אני מחליטה מה אלבש לארוחה עוד שעתיים, ומרוצה מאוד מזה שהגעתי להחלטה הולמת מהבגדים המעטים שנדמה לי שנשארו ראויים ולא בלויים מרוב שימוש יומיומי.

אני חוזרת לחדר, למצוא אותו ישן מאוד באמצע המיטה שלי, וחוזרת למחשב, לגמור לכתוב את הקטע הזה, יחד עם מאזי סטאר שאני מנגנת בפול-ווליום כבר שלושה ימים, רק חלש חלש שלא אפריע לו לישון.

אנחנו עוברים דירה בסוף החודש, לקומה גבוהה יותר, עם הרבה יותר אוויר. אני צריכה את השינוי הזה, הו כן.

שנה טובה יקיריי, שנה טובה.

כשהוא אמר לי שאני זו שלקחה סיכון והפסידה, רציתי לומר שבעצם ידעתי את זה, אבל רציתי קצת זמן, רציתי קצת טוב לעצמי. הייתי יכולה לנסות ולמלמל לו משהו, על הימים הקשים שעברו עלי, על המאניה ועל האלכוהול, על הנפילה שבאה בעקבות, על הדיכאון שהחזיר אותי שוב לזרועותיו. יכולתי לומר שהאהבה חסרה לי עד שהייתי מוכנה להתאהב בכל אחד, אבל שבלילות הייתי שוכבת תחת השמיכה לבושה בחולצה המהוהה שלו, שולחת לו הודעות של אמצע הלילה ומקווה שיענה, שומרת בקפידה כל הודעה בה כתב לי שהוא אוהב.

יכולתי לספר לו איך התרסקתי כשהביט בי במבט הזה, וידעתי שדבר לא ישוב לקדמותו לעולם, ולא יכולתי להכיל את זה, או להשלים עם זה, אז התחננתי ובכיתי וביקשתי, והוא נגע בי בסלידה ואח"כ התרכך קצת, אבל שב להתעלם מהטלפונים שלי למחרת. יכולתי לספר, ולחזור על הדברים שנאמרו כבר לא פעם, אך אין טעם, היום.

ביום ההולדת שלי רציתי רק אותו. בחצות, במקום ברכות ניהלנו ריב מכוער, שחתם את הנסיונות שלי לתמיד. עברו חודשיים של נתק מוחלט, שלחתי הודעה אחת, פעם, כי חשבתי עליו. שאר הזמן ניכסתי את געגועיי לעצמי, והבנתי שאני עומדת על סף ועלי להפסיק להיטרף לפני שאפול. ודווקא כשחשבתי שהשארתי את הבהלה מאחורי המצב החמיר. טוב שהעסיקה אותי בעיית הקשב שלי, וקבעתי מראש תור לפסיכיאטר, טוב- כי נטרפתי ולא עמדתי בסחף. ואז שוב כדורים והתאוששות זהירה, התאחות הנפש וההגיון ששב למשול בכיפה, ואז האופוריה, והאושר, וההתאהבות, והתקוות, והתכניות הגדולות לעתיד. ושוב חרדות, ושוב המציאות משנה צורה חדשות לבקרים ואני לא בטוחה כבר בכלום ובעיקר מתאכזבת מהשפיות, שהיתה קצרה מדי, והאושר שהיא העניקה לי גורם למצב הביניים המבולבל להראות מחפיר במיוחד. וסוג נוסף של כדורים, בינתיים, ופתאום שקט, אבל ההתאהבות שלי לא חוזרת, ואני לא יודעת אם אני מצליחה להבין הכל, לנתח את כל הגורמים- אני אומרת שזו הטראומה הזו, החוזרת, מהתקפי החרדה, שזו ההסתגרות שהבעתה דוחפת אותי אליה, שאלו הימים המוזרים שלו.

הטוסטר של הוריי התקלקל, וגם הטלפון, וביקשתי ממנו את הטלפון והטוסטר החדשים שלי בחזרה, ואם כבר את שאר מכשירי החשמל והפריטים, וגם את הכסף שהלוויתי ולא החזיר לי. הוא ענה לי בגסות שישאיר את הכל מחוץ לדלת, ושאשאיר את המפתח בתיבת הדואר, והתכווצתי בפחד, כמו פעם, ואז ידעתי שאני לא אשמה, אני לא אשמה בבעיות שלו, ובצורך שלו לשנוא אותי, או להפוך אותי לאוייב כי נפגע. אני לא אשמה בקשיים שלו, ולא אשמה בהתמכרות. אלוהים עדי שניסיתי לתת לו כל מה שיש בי, אלוהים עדנו שהיה תלוי בי ולא ידע איך ימשיך בלעדיי, אך בחר בסופו של דבר להאחז רק בזיכרון התקופה הקשה כמניעה להמשך. אלוהים עדי שאהבתי אותו אהבת נפש, ועודני אוהבת אותו, אבל היום מותר לי לסלוד מההתנהגות שלו ומותר לי שלא יהיה לי אכפת, לפחות על פניו, לפחות ברמת הקצאת המשאבים.

בעולם של נשיות מתרדדת, ניתן לומר שאני גברית מדי, מכדי להשיג דברים שנשים קלות דעת ממני משיגות. במושגים של היום, אני לא קוראת לעצמי אשה. אני רואה אותן מסביב, את הגברים שהן כורכות אחריהן, את מה שמעניין אותן, ומרגישה יוצאת דופן.

העולם הופך נשי יותר, אמרת. גם אבא שלי הסכים, בצורה גורפת, מילה במילה. האליטות הגבריות המשכילות נדחקו החוצה, אתה אומר. אני כמעט מסכימה. אליטות שמרניות. אני חושבת, וכבר אמרתי את זה, שהרידוד הזה נוצר כתוצאה מדיכוי. הסכמנו שרק ההריון מבדיל ביננו, או כמה פרמטרים פיזיים וכימיים. אמרתי כל השאר זו פיקסציה חברתית ואתה נותרת סקסיסט. סקסיסט כמו גברים לבנים משכילים.

כשאכלתי את עצמי על כך שבאתי כדי לשכוח אותו, או לפחות שלא יהיה הגבר היחיד בחיי, אתה נגעת בי כדי לשכוח אותה. דיבורים על טוהר התפוגגו, והדיסוננס של החיים שלך צרם עד כדי שלא יכולתי לשמוע אותך יותר. ביקרת וביקרת אותי, ללא רחם וללא יכולת הזדהות (סקסיסט, אתה סקסיסט. אתה לא מסוגל להבין שהלילות הבודדים שלך כמו הלילות הבודדים שלי) על אינטראקציה חולפת, על הבחור שישאר ברקע, על 10% אחוז עניינך, על הרצינות שלך, על זה שאתה כבר לא ילד, על הרצונות הבוהקים שלך. ואיפה הם עומדים מול ירייה ברגל בדמות בלונדה צעירה ורועשת שלעולם לא תגדל להיות אתה? איזה ציור שמן גרם לך לנהות אחרי זה? אני לא יודעת אם אי פעם ניסיתי להסביר לכם למה מה שאני מייצגת עדיף לכם על פני מה שהן מייצגות, אני חושבת שכנראה שכן, כשהייתי יותר צעירה. תמיד נעלבתי שאתם לא מבינים לבד, זה מאוד פשוט וברור בעיני. היום אין לי כח לזה, בעיקר. אמרת נאיבית, אמרתי אני יודעת שאשאר לבד.

היום אני מבינה את העניין שלכם, וכתוצאה מכך פיתחתי עניין הפוך, על מנת להקל על עצמי עדיף לנוח אצל הדברים הפשוטים, הבסיסיים. כמו גבר, פרימיטיביות וסקסיזם שגורמים לי לצחוק בחיבה מבינה. אני מרשה לעצמי להימשך לברוטליות הזאת. אני מבינה את נסיון החיים שהביא לתפיסת העולם הזו. אני לא מאשימה אותו שהוא לא מוצא אותי מעניינת במיוחד, אחרי הכל, אני בטח נראית לו מאוד משעממת, מאוד כבדה עם המשקפיים והעולם האנליטי שלי. אני לא צוחקת מהבדיחות שלו וכוסיות הוא יכול לתפוס בשקל, הוא ברמן, הרי. האינטלקט שלי הוא לא ערך מוסף לאנשים כאלה, הוא מכשלה.

אז כן, זה האגו שלי, כן, הראייה הממושמעת של הדברים, כן, הניתוח הקר של העולם, חוסר נאיביות, חוסר תקווה, הבנות חותכות מדי. האמונה הבלתי מתפשרת בהתחלות נקיות יותר מזו לעתיד מוצלח יותר. אמרת הפכחון שלךְ חמור, גלגלתי את העיניים למעלה, אולי, אולי סתם לא הבנתי איך אתה מצפה שיהיה אחרת.

כשאתה בוחר להתאבד על מטרה ריקה ולקרוא לה אידיאל, אני רואה אותך נעלם מהעולם שלי לתוך שטח הפקר שלא מעניין אותי, שאין לי טיפת סימפטיה עבורו. נמאס לי ממכם, המשכילים, המוכשרים, שיורים לעצמם ברגל ללא הרף, שרוצים משהו אחר. אולי אני קשה מדי- אני מנסה להעריך תגובות אפשריות- אם אני יכולה להבין אותו אני בטח יכולה להבין אתכם, ואני מבינה. פשוט נמאס לי להרגיש בגן ילדים כל הזמן. וכן, נמאס לי מהלבד הזה, בתוך הראש שלי, נמאס לי.

אני חושבת, שאני צריכה לבחור נושא אחר להתמחות בו, אחרת אגווע משעמום.

* אגב, כשהבנתי את זה, הקול שלי חזר.

פחדנות פתולוגית. חוסר הבנה בסיסי. אגו-טריפ. מוסרנות, מוסר כפול מחורבן.

גברים כמו שידורים חוזרים, נשים כמו עצמי. יותר מדי דימויים, יותר מדי מהר. הוא לא מבין אותי, בצדק- זה נראה כמו משהו אחר. רציתי משהו אחר בכלל- להגיד, להרגיש. הכל מתכלה כ"כ מהר מרגע הקלקול, לא נשאר כמעט כלום ובכל זאת התקשיתי ללכת. ניסיתי לראות בזה משהו שזה לא, החיבור שנעם לי אבד באי הבנה מוחלטת, בבליל של קלישאות. ניסיתי, לא הייתי שם בעצם, הוא כן. לא יכולתי להכיל, לא יכולתי להכתים. סוג של פספוס, מיותר. אני מתעכלת לתוך עצמי מול אנשים חזקים מדי, דעתניים מדי, אני נשאבת לתוך הרגשות שלהם. מערבולת של מישהו אחר, אני חושבת, אני חלשה מדי לכל זה. דווקא לפני כן היה איזון מושלם. לרגע אחד, היה שם משהו יוצא דופן, יוצא דופן בצורה שהיה נדמה לי שלא פוגשים היום.

אשיל מעלי את הכל ולא אתחיל שום דבר חדש. מה שיוותר יוותר עם סיכוי של מקום. עם סיכוי.

יש אנשים, שמה שהם עושים למה שהיה יכול להיות אמנות אם לא היו הם המבצעים, ממש מרתיח אותי.

אני והעקרונות המטופשים שלי. לפעמים אני יכולה להיות כ"כ, כ"כ, עקשנית.

תוספת מאוחרת: בסוף זה לא היה כ"כ גרוע, אפילו נחמד.

זה מגעיל. בן אדם כזה תמיד יגרום לך להרגיש כמו מלווה אם תתן לו, ואם תשאר עצמך ותביט נוכחה הוא יתפלא כי אנשים לא עושים את זה- אז יאהב אותך או ישנא.

אני לא יודעת אם זאת העיר הזאת, אם זאת עירוניות, אבל זאת לא אני.

זה ארוך מדי ומורכב מדי מכדי להיות בתוך הראש שלי.

וזה נורא.

זה סתמי.

זה מעורר בחילה.

כל אנשי הלילה ואנשי הבגדים ואנשי הכאילו בשביל שיראה שלא יכולים להחזיק שעה בכוחות עצמם, שלא קיימים ללא נוכחות- ותלויים בעולם חיצון שיתן לגיטימציה לאיזו פיקציה.

ואנשי הסמים. אנשי הלא פה בעצם, אנשי ה"מצב תודעה אחר". אנשי ה"יותר טוב לי ככה", ה-זה לא משנה אותי ולא משפיע, ה-זה לא בריחה מהמציאות זאת התמודדות. אנשי ה-אם להיות בפיגוע כבר עדיף להיות מסטול.

נמאס לי.

לפעמים נדמה לי שאני רואה משהו לא מצובע ולא מהתל, משהו קיים פשוט. בשביל הדברים האלה שווה להלחם. את האנשים האלה תזכור תמיד.

אנשי תשומת הלב יעלמו ואתה תנשום לרווחה ועל אנשי הסמים לא יהיה דבר לומר חוץ מ- לפני עוד היה אפשר לדבר, ו- זה לא החיים שלי.

האנשים שייזכרו הם אלו שמרוב שפיות הם איבדו את עצמם כי העולם הזה בלתי ניתן לתפיסה.

בחיי שאני רק רוצה שקט, בלי מחשבות של אף אחד אחר, ובלי אפקט מראה מחורבן.

סתם. שקט. אל תדפקו לי בדלת כי אין לכם איפה לישון או כי אתם צריכים הכלה מילולית או כי סקס או כי חום מזדמן. אל תדפקו לי בדלת בכלל.