הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

 הדרך למשקפיים החדשים שלי רצופה בתלאות. 41 דקות נדרשו לי לבחירת המסגרת, בחנות דרום תל-אביבית קטנה (משמע- הזמן שלקח לי למדוד את כל המסגרות האופציונאליות בחנות + פרק זמן סביר להתלבטות קלה + בחירת אותה מסגרת בלי לשים לב מן המגירה, שהבהירה לי שזו הבחירה הנכונה- כמו תמיד כשאני בוחרת את אותו דבר פעמיים).

עדכון: למשקפיים שלום.  שלוש הגעות לחנות כדי לגלות עדשות מנופצות ומסגרות מעוקמות, החלפת צבע מסגרת ודיל לא רע בכלל בסופו של דבר הפרידו אותי מ-1,400 ש"ח ב-10 תשלומי קרדיט שווים, אך זכיתי בעדשות פלסטיק כפיצוי (מחיר לעדשה כזו במספר ראיית החפרפרת שלי: 1000-1500 ש"ח לעדשה), והיפ היפ הוריי- סר ממני הפחד פן יתנפצו העדשות וייבצעו את אישוניי, כשכלב אירעי יתנגש בי (קורה לעיתים תכופות), בן זוגי יתקע בפרצופי מרפק (קורה לעיתים תכופות מאוד), אתקע במשקוף/ עמוד (הממ). בנוסף- סר הפחד מפני התרסקות המשקפיים על הרצפה (רשומים כ-15 מקרים של החלפת עדשות בגין שבירה בחנויות המשקפיים הקרובות לביתי, מה שללא ספק היה צריך לזכות אותי בכרטיסית עדשות למתמידים, אך לא. עולם האופטיקה קשוח מאין כמוהו).

המשקפיים יפות מאוד, תודה, ובעל החנות ישמח אם לא יראה אותי יותר לעולם.

ראייה צלולה לכולם.

נ.ב. מאוחר על מבחן המעשה:

לפני כשבוע נתקלתי בחוזקה בתא טלפון ציבורי, עת הבטתי לאחור בעודי צועדת הישר ומהר לתוך הפלסטיק. למעט פנס באיזור הגבה הימנית, כאבים עזים וסימנים כחולים על הבטן (?!), למשקפיים שלום!

סיום "פעמון הזכוכית" הותיר בי איזו תוגה נוירוטית. כמו משהו שאני לא יכולה לשנות אלא רק לצפות בו מהצד, או, נכון יותר, לשמוע אודותיו סיפור רחוק, ולהסתבך בנפתולי העלילה כשאני יודעת שאין דבר שביכולתי לעשות עקב גזרותיו של הזמן הרב שעבר, ובכל זאת אני מתפתה להאמין למילים ולהכנע לסיפור כאילו היה אדם חי.

אני יושבת בבית שאך לפני זמן הכרזתי שאיני מעוניינת להכנס אליו, החבר שלי מסביר לתלמיד איך למתן את הבייס-דראם בפיידים, ואני מקשיבה למוזיקה בווליום הלא הגיוני שהמחשב שלו מנגן, הצורמנית, הלא מעובדת דיה, של התלמיד הזה, שממהר לסיים עניינים אחרונים לפני שיעזוב את הארץ- אלוהים יודע לאן.

המקשים מלאי אבק, אני האדם היחיד שמשתמש במחשב הזה- השרת- לכתיבה. המקלדת שונה והאצבעות שלי מתרוצצות עליה ומנסות לתקן את עצמן, להתרגל שוב ושוב לצורה החדשה ולא לשגות.

החבר שלי אומר לו שאם היה זמן הם היו מתעמקים ומנתחים את הקובץ, אבל גם כך זה נשמע סבבה. אני תוהה אם הוא חושב כך באמת, שהרי לא יכול להיות שאדם שעוסק בניתוח, פירוק ובניית סאונד למחייתו לא יבחין בצרימות הללו.

הוא מבטיח לי שהתלמיד שירד לשירותים ילך עוד עשר דקות. אני מהנהנת. הרי ידעתי שהשיעור יארך יותר מהשעה שיועדה לו, ובכ"ז הסכמתי לבוא. אולי זה היה המבט המתחנן בעיניים שלו, כשההורים שלו הציעו לי הסעה עד הבית מוקדם יותר- "תשארי איתי".

משהו במה שהתעורר בו אחרי השיחה שלנו אתמול גרם לי להרגיש משהו אחר, איזה, שובל של סיכוי למצוא את הדרך אל הרגש שלי שוב.  

אני שומעת אותו נסוג מהנסיון לסיים את השיעור, שהתארך כבר בשעה וחצי, מציע לעזור למצוא סיום לעיבוד השיר וממלמל בז'רגון מקצועי. הצלילים הלא מעובדים דיים חוזרים להלום על עור התוף שלי. "תראה", הוא אומר לו, "זה משאיר את העוצמה של הגל", והולם והולם והולם, ומסביר על עוצמות גבוהות, על תחושה של סאונד במאסטר ועוד ועוד ועוד.

אני נהיית עייפה וכאב חד מפלח את הגב שלי, בצד שמאל.

אני קצת אוטיסטית היום, הפגישה בבוקר היתה עניינית-לא עניינית, עסקית-לא עסקית, והשאירה אחריה שובל של תמונות שלי אוחזת מצלמות, מדברת בפלאפון או מעווה את פני. אני חושבת שאני צריכה להפסיק לעשות פרצופים כי הם לא מחמיאים לי.

באחת התמונות אני מחייכת חיוך מטופש כשאני אוחזת מצלמה קטנה מפלסטיק שחור וצהוב. תחת השיער שנגזז לא מכבר בתספורת לא אופיינית ולא מוצלחת במיוחד והמשקפיים החדשים אני רואה את עצמי בגיל חמש, רק מאוחה פחות ותוהה מתי אשלים סוף סוף עם מי שאני. משהו בי רוצה להשתחרר ולהתחבר לחלקים האחרים ובכל זאת במקום לשלח אותו חופשי אל העולם אני מתעקשת לאחוז בו ולערסל אותו, לשאול אותו בעדינות שפעם היתה דורסנית אם כדאי שאלביש עליו את הראציונאל האישיותי שלי. הוא לא יודע לדבר בשפה הזאת ובדרך כלל בשלב הזה מתבלבל ושותק, שתיקה שאני מפרשת שלא כהלכה כהסכמה, או לפחות חולשה.

"סביבת אודיו פשוטה", הבס מנגן בידיו של הבחור שלי, והתלמיד שלו, גבוה, עומד ומביט בו, ומחטט באף.

"יאללה", הוא אומר, ומגיש לו את הדיסק שצרב עליו את הקבצים שעבדו עליהם, ואני ממהרת לחפש עטיפה על השולחן כשהם עוברים לדבר על פרטי הטיסה ומקרקש בשייקר בעודו מתבדח כשהתלמיד שוב מבקש לרשום את עלות השיעור על החשבון.

הם יוצאים את החדר וטורקים אחריהם את הדלת ואז דלת הבית נטרקת אחרי התלמיד בחבטה והבחור שלי שפתאום פנוי דוהר במעלה המדרגות בצורה המגושמת הזאת שלו לעברי.

אני חושבת על החבר שלי לשעבר שבטח מתפלץ למקרא המילים הללו, ועל החבר הקודם שמתחתן עוד שלושה ימים, והוא מקרקש על מקשי המקלדת בצד השני של החדר ומוסר לי ד"ש מידידה מדוכאת שאך נפרדה מבן זוגה וכשאני שואלת למה נפרדה ממנו הוא כבר אינו בחדר לשמוע אלא ירד למטבח כדי להכין לי מיץ ענבים. כשאמרתי שאני עייפה חשבתי שיציע להסיע אותי הביתה אך במקום שאל אם להכין לי משהו חם לשתות, אולי תה, וסירבתי.

משהו אטום בי היום והכל מרגיש נורמלי ואני מנסה-לא מנסה להבין. בכוס המיץ יש אבק משהייה ממושכת על המדף כשפיה כלפי מעלה.

כשאני מתיישבת על הכיסא לידו ומנסה לדובב את הידידה שלו, הוא מנגן לי. ואני שוב מאמינה שהמבטים ביננו יכולים להצית ברקים, ורוצה לנשק אותו אבל כמעט אומרת לו שהוא רק יפגע בי שוב, ואז רוצה לקחת אותו לחדר השינה אבל איכשהו הרגע מתמסמס.

אני שולחת את ההודעה מוקדם בבוקר, באיזה רגע של בהלה שמטלטל אותי מהיסוד ומסביר לי את מה שאני כבר יודעת:

אני זקוקה נואשות למשמעות ועכשיו זה דחוף.

אבא שלי, בקצה השני של העולם מסמס חזרה שהוא ישן עכשיו.

החיים שלי התמלאו במכוניות שיש לקנות, מכוניות לי לי, ואני חושבת, אולי, משמעות בתנועה, בין כל הדברים האלה שלא קשורים אלי בעצם ובהם אני רק נוגעת. סוג של אלגוריה קלושה לעזרה שהתמורה עליה היא במובהק העונג שמעניקים לי חייהם שנעים בקלילות יותר של האנשים הסובבים אותי ולא הרבה מעבר לכך. אני מודה- אני ששה יותר לעזור כשהדבר מקדם את חיי יותר. זה כמו סוג של מבחן, להבטחות ולזכרון הקלוקל שלי- תזכרי כי הבטחת, לא כי יוצא לך מכך משהו, כמו תרגיל זכרון של התעסקות בבירוקרטיה משעממת.

אני משועממת מדברים שאינם גדולים או נוצצים, ומכונית חדשה היא לא הדבר הגדול והנוצץ שהייתי בוחרת בו. סוג של מבחן משונה.

אני עורכת רשימת מטלות בפנקס, אחרי שהלוח המחיק כבר התמלא מלהכיל חדשות, ובמקום להמחק הן נדחות ועליהן נערמות חדשות. אני צופה מהצד באדישות אבל אומרת לעצמי - קדימה, קדימה, איפה מנהלת המחלקה התזזיתית, איפה העורכת שמצאה פתרונות להכל, איפה פקידת הלשכה שבלעדיה אי אפשר להסתדר, איפה, איפה, איפה?

חיכיתי למשהו שישנע אותי לפעולה, כבר יותר מדי חודשים, כאילו איזו התערבות חיצונית או המזל החמקמק שלי הם האחראים הבלעדיים על הניתוב שלי לעבר ההתקדמות. זה בידיים שלי, אני אומרת, וגם מיליון אפשרויות בחירה שהן בעצם התקדמות אחרת, אבל לא זו שאני רוצה, או אולי- זו שאני רוצה באמת. אבל אני מנסה להוכיח נקודה- כאילו, אם אפתור את זה לא אתקע שוב, וכבר אדע את הדרך להתגבר על עצמי. אני זקוקה נואשות להתגברות על עצמי, על העצלנות ועל הפחד, ועל התירוצים ההדדיים בין שני הקצוות האלה.

איך ירמי קפלן אמר- "הכל עצור". אבל נדמה שכבר מתחיל להשתחרר. מצד שני, מה לי ולאמונה עצמית בקטעים האלה. המציאות מוכיחה אחרת כבר שלוש שנים.

אני מתעוררת מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. רגע אני חושבת לחזור לישון, ושניה אחרי אני כבר צריכה להשתין, אבל לפני אני הולכת לחפש את הפלאפון שלי, ומתמלאת בתחושה מסויימת ורוצה לכתוב. אני רוצה להעלות תמונה מההופעה אתמול, אבל אני לא מוצאת את הכבל של הפלאפון. אני כותבת כמה מיילים לאנשים שהתגעגעתי אליהם ויורדת להשתין. בקומה התחתונה כל האורות דלוקים, השותף ישן באור מלא והטלוויזיה שלו צועקת. אני מטופפת לאט לכיוון הסלון ומנמיכה, ואז מכבה אור אחרי אור. הוא מתעורר ומודה לי ואני נבוכה. אני מכינה לי מיץ תות מתרכיז מאיזו חנות בשוק וטעים לי, בין שרשרת הסיגריות שאני מעשנת בבוקר הזה. אח"כ ארד ואמלא את הכוס עוד שלוש פעמים.

אני מחפשת תחנה ברדיו, והן כולן קופצות. בסוף אני נשארת עם אינדי פופ שקופץ הכי פחות, והוא נעים לי הבוקר, רך ומדבר.
בצפון היה קר, והמוני כוכבים בשמיים. מחוץ לבסיס של אחי חיבקתי אותו חזק והסתכלתי על הכוכבים. הוא ניסה להסביר לי איך למצוא את כוכב הצפון ואמר שהדובה הגדולה קצת שקעה. משכתי עוד קצת את החיבוק, ממאנת לתת לו להבלע אל תוך המחנה, אל החיים שלו שאני לא מכירה. משהו דובק בי מהריח שלו, ואני חושבת על זה בדקות שאחרי, מנסה לראות את הכוכבים דרך שמשת הרכב המאובקת, מנסה להציץ לנוף מזרחה מצומת כח, אבל רואה רק המוני נקודות זעירות של אורות יישובים פרוסים למרחק.

השיחה נתקעת לי, ואני מרגישה מוזר, מנסה למצוא את עצמי ולא מצליחה להתרכז ושוב אני מאשימה את הסיגריות, לשווא.

אנחנו עוצרים בתחנת הדלק הרביעית ללילה הזה, משתינים בפעם השלישית ואני חושבת שאלו השירותים הכי גרועים ונתקעת בלי נייר ומתקשרת אליו שיחלץ אותי אבל הוא השאיר את הפלאפון באוטו ואני מסתדרת לבד. כלבים נובחים בחוץ, אני נבהלת ואז מחפשת אותם, רואה שני זאבים ואחד קטן שנראה כמו גור של לברדור. אני קוראת להם והלברדור מקשקש בזנב בשמחה ומתחיל לרוץ אלי אבל מפחד להתנתק מהזאבים וממשיך לנוע אחריהם בהיסוס אל תוך הגדר במרחק. בדרך ראינו שני שועלים קטנים חוצים את הכביש במהירה, וניסינו להמר אם הדברים שמוטלים לצד הדרך הם road kill או פיסות בגדים נשכחות. ראינו גם וגם.

אנחנו מתחלפים כי הצוואר שלו כואב מהנהיגה הממושכת וגם הסוודר שגילגלתי על המושב שלו לא עוזר. אני מנסה להתרגל לרכב הגדול ועושה זאת בחשש. מעולם לא נהגתי ברכב כ"כ גדול, מעולם לא נהגתי בכבישים הפתלתלים והחשוכים האלה, רק הצצתי בחשש מן המושב האחורי.

הוא מאכיל אותי ביסלי ובמבה וצ'יפס ומוציא אותי מהריכוז. כשאנחנו מגיעים לענבים אני כבר שולטת ברכב ומרגישה בטוחה. אני נהנית מהאוטומט שמאפשר לי להשתמש רק ברגל אחת ויד אחת אבל בכל זאת, ליתר בטחון, משאירה שתי ידיים על ההגה. הרגל השמאלית מקופלת על המושב. אני עייפה ומתקשה לעקוב אחר השילוט, הוא מציע להחליף אותי אבל אנחנו כבר כמעט בבית וזה לא משנה.

הנהיגה נותנת לי משהו להתרכז בו, להרגע ולשכוח לשעה מהריחוק המטריד הזה ביננו, מהיום הקשה, מהמילים הקשות שהטחתי בו בלי להתכוון. בהופעה הוא שאל אותי, בלחישה, אם אני נגדו או בעדו היום, ואני לא ידעתי את נפשי לענות.

אבא שלי אומר לי לפני הנסיעה שאם אנחנו מתכוונים לחלוק מרחב אחד, לגור יחד באותה דירה, אנחנו חייבים ללמוד לתת אחד לשני ספייס. אני מתנחמת בזה, ומקווה שהצורך שלי להתרחק ולהתרכז בחיי הוא רק זה, רק הבהלה שהזנחתי את חיי מבלי משים, בתוך תחושת האושר הזאת בשבועות האחרונים, ולא יותר. שלא עבר לי, שלא נגמר. גם בפעם הקודמת שהוא עבר תקופה קשה הרגשתי משהו דומה, הרבה יותר אינטנסיבי, אבל נדמה לי שהפעם זה עמוק יותר, מהותי.
אני רוצה לחזור לחיי ופתאום מבינה, באמצע הלילה, איפשהו ליד קריית שמונה, שאני חייבת לקחת את חיי בידיים, חייבת להמשיך לזוז.

לפני השינה הוא מעליב אותי, נעמד מול המחשב בזמן שאני כותבת ומתחיל לפתוח חלונות ולא לענות לשאלות שלי. "אני שומע אותך, אני מספיק ער כדי לראות פרק של סאות' פארק", הוא אומר, "רק לא לנהל איתך שיחת נפש על החיים שלי עכשיו". המשפט הזה מזכיר לי יותר מדי, ואני משתדלת לא להעלב אבל הוא ממשיך להתעלם ממני, ואני מוותרת על הצפייה המתוכננת ופורשת למיטה. אני כותבת קצת על כך שבעצם ביקשתי לי את הצער הזה, וקוראת את העמודים הראשונים של "פעמון הזכוכית" עד שאני מתחילה להרדם. הוא עסוק בפרקים שרצה להראות לי, מחפש אחד ספציפי ונדמה לי שהוא מדבר אלי מהחדר השני אבל אני לא בטוחה. אני כמעט רדומה לגמרי כשהוא נכנס לחדר השינה ושואל אותי אם הלכתי לישון. אני ממלמלת משהו והוא מחליט גם הוא ללכת לישון ונשכב על המיטה לידי. העלבת אותי, אני אומרת. הוא שואל במה, ואני ממלמלת שהייתי באמצע משהו והוא קטע אותי והתעלם ממני. הוא אומר שלא שם לב ושהוא מצטער וכורך את ידו סביבי. אני לא רוצה להתחבק עכשיו, אני אומרת, והוא מהסס בעלבון ואז מפנה לי את הגב ופונה לשינה. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא יודעת מה בתוך תחושת הריחוק הקשה הזאת. אח"כ אני נרדמת, ולכמה שעות זה לא משנה, כמעט.

לפני שלושה שבועות, זה קרה, ואחי התקשר אלי בהתרגשות ואמר לי "תקשיבי", ועמדתי בחוץ צמודה לפלאפון ומנסה להרכיב מהמקטעים שהצלחתי לשמוע שיר אחד מוכר. היום זכיתי לגמול לו, ומההופעת התרמה בבארבי למרתף 10 (ותודה ל-pearly, אלמלא היא לא הייתי שומעת על ההופעה הזו), התקשרתי אליו כדי שישמע את כל ההופעה שלה, והוא הקשיב, נמלט משירה בציבור שאורגנה לרגל הפסקת האש כנראה, בחיל שלו.

אז, התקשר אלי אחרי ההופעה, בשתיים בלילה, לספר לי. איך כעסה על התקשורת שם שהתעקשה להעלות אותה לשידור מהמוצב, איך ניגנה שירים שלה ושל אחרים, איך לא זכרה את "פולי" שאני אוהבת והבטיחה להם שתקליט בלייב ותשלח להם כפיצוי, איך לא ידעה לנגן את הוטל קליפורניה והוא ניגן עבורה בזמן ששרה.

היום, ניגשתי בתום ההופעה אל מאחורי הקלעים, רודפת אחריה, הייתי חייבת לומר לה תודה על השמחה שהחדירה בו באמצע כל המצב האבסורדי הזה, על השיחה הארוכה שהיתה לי איתו בעקבות, הראשונה שלא היתה על "המצב" אלא פשוט שיחה עם אחי הקטן, על משהו ששנינו אוהבים, שלכמה דקות נתנה לשנינו תחושה כאילו הכל נורמלי. אמרתי לה- את ניגנת במוצב של אחי, והיא זכרה מיד ולחצה לי את שתי הידיים, וקראה לחבר ושניהם הסבירו לי בהתרגשות שהם מחפשים אחריו ואחרי הבחור השני שניגן עמה אז כי יש להם גיטרות בשבילם, והכתבת שסיקרה את המסע שמחה ולקחה את הטלפון שלו, ואמרה שנהנו כ"כ מן ההופעה שם, שארכה 4 שעות, שבשום מקום אחר לא נשארו כ"כ הרבה זמן.

ההופעה כולה היתה נהדרת, במיוחד בלט שלומי שבן, עם חוש קומי מתוזמן היטב ווירטואוזיות קלאסית מרהיבה על הפסנתר, ערן צור הפליא בהרמוניה עם אלי דג'יברי על הסקסופון, אבישי כהן חיצרץ להדהים, כאילו החצוצרה שלו היתה יצור חי, נושם ומרגיש ולא פיסת מתכת, יוסי בבליקי שימח אותי עם "יש לך מקום" ו-"נדמה שישוב", וקרן אן, הו, קרן אן, ודג'יברי, כהן, אמדורסקי ודיוויד ברוזה שעלו יחד איתה לבמה לביצוע רב משתתפים שמח במיוחד.

 קרן אן עם אבישי כהן (צילום: שי שזיפי)

אני מדוכאת נורא.

מעולם לא הייתי כה מדוכאת לקראת יום ההולדת שלי.

האקס הפגוע, התהיה על מה נכון או אמיתי יותר, החיים בלעדיו או החיים הרגשיים איתו, ובכל מקרה הוא לא מוכן להיות לי אפשרי, וזה מרגיש לי מוזר מאוד, כמו להפריד שלם.

נגמר לי הכסף לגמרי, והתחושה המצמיתה שזה גורר בלתי נסבלת כמעט. רק כמעט כי אני חיה איתה, כמו גירוד עקשן בהתנהלות שלי בעולם, כמו כתם של כשלון- לדאוג לכסף מלכתחילה, או לעשות מספיק כדי להשיגו עכשיו.

באופן מפתיע היקום דאג לי קצת, ושלח לכיווני איזו חברה שבחברה שלה חיפשו מישהו לשעתיים ביום של עבודה מהבית. אמרתי כ-ן ומאז אני מעדכנת נתוני מונדיאל לעילא. זה קצת מצחיק.

אני גרה בבית בגיל 27 ואני לא צריכה להסביר איך זה מרגיש.

התואר ה-I נגרר ונגרר, בעוד שכבר יכולתי לסיים תואר שני בדיוק. הסמינריון הזה ארור ואני פשוט לא רוצה לכתוב אותו. כנראה. ז"א, אני מאוד רוצה להצליח לכתוב אותו כבר, לעשות איתו משהו מושכל וקונסטרוקטיבי, אבל נראה שאני לא מצליחה. כמו האנשים האלה שאומרים שהם לא מצליחים להתרכז במשהו שלא מעניין אותם, כמו ילד קטן, אני לא רוצה, אני לא מצליחה. משהו מושך אותי אחורה ואני לא בטוחה מה בי עושה את זה, ואיזה פחד אדיר מלהמשיך הלאה (אני חושבת שאני ממש לא רוצה להיות עורכת דין).

בעוד שבוע וחצי מכר שלי נוסע לחו"ל ומשאיר אותי כבייביסיטר לדירה ולכלבה לשבועיים. ללא אנשים וסביבה מוכרת, אני מקווה שאכתוב עד שאסיים.

אני צריכה להתארגן על מרשם לריטאלין, זה לא יעבוד אחרת, כנראה. אולי אני לא עושה את העבודה הכי מבריקה שלי על ריטאלין, אבל לפחות אני עושה משהו מאשר לשבת ולבהות. הבעיה היחידה היא, שבימים הסמוכים לריטאלין אני לא יכולה לשתות, כמו שתעיד ההתפרקות לגורמים אחרי המסיבה של יעל, בה לא שתיתי כ"כ הרבה, באמת. רק ערק-קרנברי וקצת יין. הגעתי למצב כ"כ קיצוני, שבו לא הייתי גם ביום-ההולדת לפני 3 שנים, אחרי שהורקתי לתוכי כל מה שהיה בסביבה, בשני בארים שונים. אז אני לא לוקחת ריטאלין עכשיו, את חצי הכדור שנותר לי, כדי שאם במקרה ארצה לשתות ביום חמישי, זה יהיה אפשרי.

פתאום אחרי שבועיים בדיוק ללא סיגריות אני נתקפת בדחף. ייאוש תמיד גורם לי לרצות לעשן. אני אומרת לעצמי שלפחות אני בריאה קצת יותר, ולא מאוד מתנחמת, רק קצת.

כל החודש יש סרטים גרועים בסינמטק. יש פסטיבל קולנוע קווירי באוזן.

אולי אאפה לעצמי עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות.

בעיות החיבור העונתיות לא פסחו גם על הקיץ הזה. לאחרונה הן היו כאן בפברואר. פעם בכמה חודשים מישהו מחליט בבזק 014 waw ששם משתמש עסקי אחד שמתפצל לשני מחשבים שאינם על רשת, זה עניין שאינו מתקבל על הדעת, ואז מתנתק החיבור בבית, וניתן לחברו שוב רק אם מנותק החיבור במשרד. אני לא זוכרת מה בדיוק הפתרון לניתוקים החוזרים ונשנים האלה, איכשהו זה תמיד מסתדר וזה קשור באבא שלי. בפעם הקודמת דיברתי עם מערך אנשי תמיכה של בזק בשלל מספרי 1-700/800 אבל זה לא באמת עזר, רק אבא שלי יודע עם מי בדיוק לדבר, וזה מרגיש לי כמו שחרור נעים מעול. הרבה דברים שאני משאירה לתחום המומחיות של אבא שלי, כמו תיקון המערכת בחדר שלי, תיקון המחשבים. גם כשאני מסוגלת להרשות לעצמי את זה כלכלית הוא בטח יצליח לעשות את זה זול יותר וטוב יותר, וכשחושבים על זה, הוא היה אמור לקחת איזה שעון ישן לתיקון בשבילי (הוא התעקש).

בכל מקרה, הייתי מבועתת למס' דקות כשגיליתי שהחיבור נפל שוב, אבל אז, שקט נעים השתרר. לא נשאר דבר שאני יכולה לעשות על המחשב חוץ מלעבוד על הסמינריון שלי (ולשמוע מוזיקה נניח, במקביל). יש משהו בבעיות קשב שאינטרנט לא ממש תורם לו. שיהיה לכם המשך יום נעים.

ונתחיל בחדשות הרעות. אחת הנשים היקרות לי בעולם מצאה עצמה משתנקת, נחנקת, דומעת ומוכת הלם, אתמול עת שחזרה מן הלימודים וראתה ברחוב שלה מודעת אבל. ארוסה לשעבר מזה כמה חודשים, שכל את אחיו הצעיר אתמול בבוקר, אחרי רגרסיות חוזרות ונשנות של סרטן.

אחרי פתיחה כזאת אין הרבה מה לומר, בעיקר שהיא התמודדה עם המצב הכי טוב שיכלה, בתנחומים אין קץ, ואחרי הלוויה ברחה מן העיר בחטף, כדי לעשן עצמה לדעת.

"אני יודעת שסמים זאת רק בריחה מהמציאות", סימסה לי, "אבל גם היממה האחרונה לא היתה מציאותית במיוחד". "יקירתי", סימסתי חזרה- "תעשי מה שטוב לך. ביננו, גם המציאות לא משהו".

ואני? מעבירה את זמני בהתאוששות מהלם הריטאלין של לפני כמה ימים, משקיעה מחשבה מרובה ושרבוטים לרוב בנסיון למצוא אדג' לסמינריון שלי. מאוד עייפה, הלכתי לישון רק בסביבות 7 בבוקר, אחרי שעות של שיחת ניתוח עם האשה היקרה מלמעלה, והתעקשות לקרוא עד עמוד 22 בע"א 10280/01 ירוס-חקק נ' היועמ"ש. על זה יאמר- ממרקורים לא תבוא הישועה, אבל אני מנסה. קיבלתי כמה עדכוני מצב בבוקר (אנחנו בדרך ללוויה; חזרנו מהלוויה; אני נוסעת) ועת שחשבתי לשקוע בשינה סוף סוף אמא שלי הפציעה ואמרה שכדאי שאקום, לנין החדש של סבתא שלי יש ברית עוד רבע שעה. אמרתי, זה סוג של מעגל החיים, או סוג של הריתמיקה אצלנו- להודיע על כל דבר בדיוק רבע שעה לפני שהוא מתחיל. רבע שעה אחרי הייתי באמצע הסיגריה, אחרי שהתלבטתי אם הכאב בעין ימין מעיד על דלקת או על חוסר שינה (אני עדיין לא יודעת את התשובה לזה). נדמה לי שאחרי כמעט שעתיים הגענו לשאריות הברית והבורקס, אפילו אכלתי תותי עץ נהדרים שאיזה דוד של האב הגאה קטף (למעט עכביש אחד שהיה לי בצלחת, ושוחרר במהירה למטע השסק האורגני המרקיב של השכן ליד). שיחה סהרורית עם בת הדודה שלי, לימדה שהיא כנראה זכאית לתואר היולדת המנותקת והצינית ביותר בהיסטוריה, כשבחרה לענות על השאלה (לא שלי, חס ושלום)- התאהבת בו ברגע הראשון (בתינוק, כן)? ב-"לא" אדיש. היא מתרגלת לרעיון, היא אומרת, היו קצת אולטימטומים מהבעל, גם כך החיים שלה דשדשו במקום, אז יאללה שינוי, מחייב, כזה שמחזיק לכל החיים. זה לא שהיא היתה נגד, היא אומרת, פשוט, היא חשבה, אם היא תמשיך לחכות למוכנות נפשית, היא תמצא את עצמה חושבת בגיל 42 שאולי כדאי, אז למה לחכות. הקטע הקשה להתרגל אליו הוא אובדן העצמאות, לעד. וגם שבעלה אקסטטי, אם הוא היה יכול הוא היה מניק במקומה, אפילו יולד, לפחות הוא יותר טוב בלחתל. לאבא שלה היא אמרה שאין לה מושג מה קורה סביבה, אז מה הוא מדבר איתה על שולחנות. אח"כ, לפני שהלכנו ונכנסתי להציץ על התינוק, היא אמרה- "הוא כזה קטן, כמה מזיק הוא כבר יכול להיות?" אופטימיות זהירה, נגיד.

שני בני הדודים האחרים שלי היו הזויים מהרגיל, כל אחד לכיוון אחר ונדמה לי שהם אפילו צחקו עלי מאחורי הגב.

הבדידות שלי, אגב, מצאה לה אפיקים חדשים. סנדוויצ'ים, אני מכינה סנדוויצ'ים לאקס. אני מלכת סנדוויצ'ים לא מעורערת בכלל, ומאחר והוא תמיד רעב (סנדרום "מאז שעזבת המקרר ריק"), זה קל. זה התחיל לפני כמה ימים, כשהתקשרתי אליו בוכיה בשש בבוקר, ומצאתי אותו מטייל עם הכלב ליד הבית שלי. אין כמו לדאוג למישהו אחר כדי לא לרצות למות, וכמה דקות מאוחר יותר הוא חבק פיתה עם גבינות וירקות ואני ניסיתי לחבוק את הכלב הכמעט בלתי מזוהה שפעם היה שלי. אתמול הבאתי אותה בסנדוויצ'ים על לחם שיפון 100% מלא (תושיה, 12 שקל), ושתי וורסיות ל'אם אני אנסה לדקלם כל מה שיש בפנים, יסתחרר לך הראש'. וכן, שסק, מישמיש ובננה בצד. זה נחמד, יש בזה משהו מנחם, כמו גם קורע לב, בעצם.

אח, אני לא יודעת, נדמה לי שאלך לישון.

פרסומות לצעצועים חדשניים מ-72'. ג'יז, ואני חשבתי שהיום מסובך.

(נלקח מהעונג של השבוע, ושם אומרים שהקרדיט לרוזה הגולשת. מי שלא תהיי- עמך התודה)

שבת שלום.

נתקעתי עם הסמינריון שלי. אתמול, ריטאלינית לחלוטין כתבתי במשך שלוש שעות, כתבתי וערכתי ואז גיליתי, בתום הפרץ, שזה לא ממש מקדם אותי לשום מקום. עברתי על הערות ישנות שכתבתי לעצמי כשרק התחלתי לקרוא את החומרים, והבנתי שסטיתי לחלוטין מהכוונה המקורית שלי, או מאיזושהי אמירה.

עשיתי טעות חמורה, ובתק' הארוכה של קריאת שאר החומרים, לא כתבתי הערות. נשארתי עם מאות עמודי אנגלית סבוכים וממורקרים חלקית, ועם מעט מהחומר שנשאר לי ממש במוח. האמירה המהפכנית שרציתי לומר התפוגגה, וכל מה שנשאר זה קצת אזכורים הסטוריים שלא מחדשים כלום. כדי לחזור למה שרציתי- אני צריכה לעבוד כמו משוגעת, וכשכל העבודה הזו היא מקסימום של 30 עמודים, אני בבעיה.

לסביות, אני כותבת על לסביות. על לסביות והחוק. על מיתוס הלסבית מחוץ לחוק. על מה אומר להיות לסבית, פילוסופית, לחיות חיים מחוץ לזירה הגברית, בעולם של שחקנים גבריים שמנסים להחיל עליך חוק גברי שמתאים, כמובן, לתפיסת עולם ארכאית של שחקנים גבריים. איך אפילו בעולם החד-מיני, גברים מפלים נשים והומוסקסואליים דוחקים לסביות מחוץ לתכנים שלהם, מחוץ לתאוריות המשפטיות והפילוסופיות שלהם, מחוץ לתנועות שלהם, ממש כמו שגברים הדירו תמיד נשים.

מה שנראה לי מהפכני מול מה שידעתי כשהתחלתי לכתוב, אחרי כ"כ הרבה התעסקות בנושא נראה לי כמו קלישאה דחוקה. במיוחד כשהבנתי כשמה שיש לי, לא מספיק לאמירה חזקה, אלא רק להארת עיניים היסטורית, וזה לא כל מה שתכננתי לעשות.

ננסה ונראה.

בכל מקרה נראה שאת הקורס לבחינות לשכה אני מפספסת, מה שאומר שאו שאתפשר על קורס טוב פחות, או שאלמד לבד. זה אפשרי, ואני לא מאוד מודאגת. פשוט חבל קצת, ואני מקווה שזה יספיק. נדמה לי שכן.

 חבר נתן לי ריטאלין, מתוך הבנה את המצב אליו נקלעתי עם הסמינריונים שלי, מתוך הפרעת הקשב שלי, מתוך הקושי לשים את הקשיים האמוציונאלים מאחור כרגע, למשך שבועיים ולהתרכז בכתיבה. הוא עשה את זה בהרבה חשש לדיכאון שלי, לא הבין למה אני חושבת שזה זניח. אני פשוט חוששת לחרדה יותר, אבל לחרוד לחרדה זו קלישאה. כשאקום מאוחר יותר אנסה. אם זה יעבוד אשיג מרשם משלי, אם לא אחזור לכדורי הסרטונין שלי כדי להשקיט קצת את ההרהֵרת הרגשית הזאת, ולנקות לי את הראש.

אני חייבת לסיים את העבודות האלו כבר.

תוספת מאוחרת- 24.5.06, 24:40 - עבד כמו קסם.