הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

היום, בהארץ:

חברים בוועדה (למינוי שופטים) הביעו אמש תרעומת על כך שהבחירה שיקפה חוסר איזון הן בין נשים לגברים - 13 שופטות חדשות נבחרו לעומת ארבעה שופטים בלבד.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/866746.html

ג'יז.

יום טוב לכולם.

 הדרך למשקפיים החדשים שלי רצופה בתלאות. 41 דקות נדרשו לי לבחירת המסגרת, בחנות דרום תל-אביבית קטנה (משמע- הזמן שלקח לי למדוד את כל המסגרות האופציונאליות בחנות + פרק זמן סביר להתלבטות קלה + בחירת אותה מסגרת בלי לשים לב מן המגירה, שהבהירה לי שזו הבחירה הנכונה- כמו תמיד כשאני בוחרת את אותו דבר פעמיים).

עדכון: למשקפיים שלום.  שלוש הגעות לחנות כדי לגלות עדשות מנופצות ומסגרות מעוקמות, החלפת צבע מסגרת ודיל לא רע בכלל בסופו של דבר הפרידו אותי מ-1,400 ש"ח ב-10 תשלומי קרדיט שווים, אך זכיתי בעדשות פלסטיק כפיצוי (מחיר לעדשה כזו במספר ראיית החפרפרת שלי: 1000-1500 ש"ח לעדשה), והיפ היפ הוריי- סר ממני הפחד פן יתנפצו העדשות וייבצעו את אישוניי, כשכלב אירעי יתנגש בי (קורה לעיתים תכופות), בן זוגי יתקע בפרצופי מרפק (קורה לעיתים תכופות מאוד), אתקע במשקוף/ עמוד (הממ). בנוסף- סר הפחד מפני התרסקות המשקפיים על הרצפה (רשומים כ-15 מקרים של החלפת עדשות בגין שבירה בחנויות המשקפיים הקרובות לביתי, מה שללא ספק היה צריך לזכות אותי בכרטיסית עדשות למתמידים, אך לא. עולם האופטיקה קשוח מאין כמוהו).

המשקפיים יפות מאוד, תודה, ובעל החנות ישמח אם לא יראה אותי יותר לעולם.

ראייה צלולה לכולם.

נ.ב. מאוחר על מבחן המעשה:

לפני כשבוע נתקלתי בחוזקה בתא טלפון ציבורי, עת הבטתי לאחור בעודי צועדת הישר ומהר לתוך הפלסטיק. למעט פנס באיזור הגבה הימנית, כאבים עזים וסימנים כחולים על הבטן (?!), למשקפיים שלום!

אני שולחת את ההודעה מוקדם בבוקר, באיזה רגע של בהלה שמטלטל אותי מהיסוד ומסביר לי את מה שאני כבר יודעת:

אני זקוקה נואשות למשמעות ועכשיו זה דחוף.

אבא שלי, בקצה השני של העולם מסמס חזרה שהוא ישן עכשיו.

החיים שלי התמלאו במכוניות שיש לקנות, מכוניות לי לי, ואני חושבת, אולי, משמעות בתנועה, בין כל הדברים האלה שלא קשורים אלי בעצם ובהם אני רק נוגעת. סוג של אלגוריה קלושה לעזרה שהתמורה עליה היא במובהק העונג שמעניקים לי חייהם שנעים בקלילות יותר של האנשים הסובבים אותי ולא הרבה מעבר לכך. אני מודה- אני ששה יותר לעזור כשהדבר מקדם את חיי יותר. זה כמו סוג של מבחן, להבטחות ולזכרון הקלוקל שלי- תזכרי כי הבטחת, לא כי יוצא לך מכך משהו, כמו תרגיל זכרון של התעסקות בבירוקרטיה משעממת.

אני משועממת מדברים שאינם גדולים או נוצצים, ומכונית חדשה היא לא הדבר הגדול והנוצץ שהייתי בוחרת בו. סוג של מבחן משונה.

אני עורכת רשימת מטלות בפנקס, אחרי שהלוח המחיק כבר התמלא מלהכיל חדשות, ובמקום להמחק הן נדחות ועליהן נערמות חדשות. אני צופה מהצד באדישות אבל אומרת לעצמי - קדימה, קדימה, איפה מנהלת המחלקה התזזיתית, איפה העורכת שמצאה פתרונות להכל, איפה פקידת הלשכה שבלעדיה אי אפשר להסתדר, איפה, איפה, איפה?

חיכיתי למשהו שישנע אותי לפעולה, כבר יותר מדי חודשים, כאילו איזו התערבות חיצונית או המזל החמקמק שלי הם האחראים הבלעדיים על הניתוב שלי לעבר ההתקדמות. זה בידיים שלי, אני אומרת, וגם מיליון אפשרויות בחירה שהן בעצם התקדמות אחרת, אבל לא זו שאני רוצה, או אולי- זו שאני רוצה באמת. אבל אני מנסה להוכיח נקודה- כאילו, אם אפתור את זה לא אתקע שוב, וכבר אדע את הדרך להתגבר על עצמי. אני זקוקה נואשות להתגברות על עצמי, על העצלנות ועל הפחד, ועל התירוצים ההדדיים בין שני הקצוות האלה.

איך ירמי קפלן אמר- "הכל עצור". אבל נדמה שכבר מתחיל להשתחרר. מצד שני, מה לי ולאמונה עצמית בקטעים האלה. המציאות מוכיחה אחרת כבר שלוש שנים.

אני מטה מילים מסביב לשורש, והיא אומרת שאני כבר באובססיה דקדקנית (או דקדוקית?).

אני משועשעת, אני אומרת, ואני אוהבת מילים.

מי לא אוהב מילים? היא שואלת אותי.

אנשים א-מיליים, אני אומרת לה. א-מילי. צריך להוציא על הביטוי הזה פטנט.

הו כן, היא אומרת, הו כן.

ביום ההולדת שלי, אני רוצה שנאפה עוגה.

ניקח אותה ונלך עם הכלב לפארק, או לים.

הוא ישתולל ואנחנו נאכל ונשתה יין,   אולי.

אח"כ תזמין אותי לסושי. בסוף תקח אותי הביתה, ונשכב.

תרצה לחגוג איתי, כמו שרציתי לחגוג איתך, בבקשה.

עבודות סמינריוניות הן לא תענוג. כל ההערות והציטוטים, כל שמות הכותבים והמאמרים שלהם, כל ההסתמכות על הסתמכות על הסתמכות. הערות השוליים מוציאות אותי מדעתי. כן. זאת עבודת נמלים.

ת'ום יורק הקליט דיסק סולו, שיוצא בחודש הבא אבל כבר נמצא ברשת. הוא טוב. אם אתה מאזינים נלהבים של רדיוהד, לכו לחפש את זה- the eraser.

                (לחיץ)

(הידיעה נלקחה מהעונג של השבוע, תודה לגיא)

תוספת מאוחרת 05/06/06 18:00: גיא תיקן אותי בכח. ת'ום ולא טום. Thom ולא Tom. למרות שהשם המלא הוא Thomas, מסתבר שת'ום פשוט מתעקש לשמוע על ה-H במקום ולהיות Thom ולא Tom. "למה אתה קטנוני", כתבתי לגיא- "למה לא ט'ום? וגם כך כולם קוראים לו טום". גיא כתב חזרה שאין דבר כזה גרש אחרי ט', כך שזה חייך להיות ת', ושזו טעות נפוצה בארץ לקרוא לת'ום יורק- טום. ועוד הוסיף, שמוצאו יווני ופירוש המילה קרוב לעברית- תאום, אחד מזוג תאומים. פה כבר שמחתי מאוד. כזכור לכולם (כן, אה) אני מזל תאומים. "אני אכתוב בבלוג", כתבתי. גיא חייך.

 חבר נתן לי ריטאלין, מתוך הבנה את המצב אליו נקלעתי עם הסמינריונים שלי, מתוך הפרעת הקשב שלי, מתוך הקושי לשים את הקשיים האמוציונאלים מאחור כרגע, למשך שבועיים ולהתרכז בכתיבה. הוא עשה את זה בהרבה חשש לדיכאון שלי, לא הבין למה אני חושבת שזה זניח. אני פשוט חוששת לחרדה יותר, אבל לחרוד לחרדה זו קלישאה. כשאקום מאוחר יותר אנסה. אם זה יעבוד אשיג מרשם משלי, אם לא אחזור לכדורי הסרטונין שלי כדי להשקיט קצת את ההרהֵרת הרגשית הזאת, ולנקות לי את הראש.

אני חייבת לסיים את העבודות האלו כבר.

תוספת מאוחרת- 24.5.06, 24:40 - עבד כמו קסם.

ירדתי לקנות סיגריות. קצת כי הן נגמרו, יותר כי רציתי לצאת מהבית, לנשום לרגע, לראות דברים זזים. מכוניות, כלבים (כמה שאני אוהבת כלבים), את הבעלים שלהם שמדברים בפלאפון, מוציאים כסף מהכספומט.

במראה במעלית הייתי יפה.

האוויר נעים וריחני בצפון ת"א הערב. המכולת הקרובה מחזיקה רק סוג אחד של סיגריות (בחירה תמוהה) וגם רמזו לי פעם שלא ימכרו לי כי אני מתחת לגיל 18. לא ידעתי להחליט אם זה היה ביזאר או מחמאה.

המכולת הבאה בתור, זו שאני קונה בה את הסיגריות שלי לאחרונה כשאני בבית, היתה עוד פתוחה. לא רק פתוחה אלא ערימה נהדרת של דובדבנים עמדה לטעימה על הדלפק. דובדבנים הם הפירות החביבים עלי, גם ויזואלית, גם מבחינת התחושה. יעל אמרה פעם שיש לי פטיש לדברים קטנים, קרים, שאפשר לאכול לאט. שאפשר לפרוט על פני שיחה שלמה. זה עודד אותי, בעיקר כי בכניסה למכולת עמדו קופסאות קטנטנות של דובדבנים ב-13 ש"ח האחת ואפילו הספונטניות שלי לעניין חשקים לא עמדה הפעם בפני העובדה שהכסף שלי אוזל בצורה עצובה.

עמדתי בתור, מישהי דיברה עם אחד המוכרים, הוא אמר שהם עושים אירועים וכל העניין נראה לי תמוה. לפתע היא קיבלה שיחת טלפון והחלה לצרוח לתוך הפומית: "מה קרה?! מה קרה?! דניאלה!!! מה קרה?!?", כולם עקבו אחריה יוצאת לצרוח ברחוב, תקופים בחרדה שמא משהו נורא באמת קרה, נורא באמת כמו מוות, הפלה, או פיגוע. אני אכלתי דובדבן. היא צעקה "דניאלה, את לא נורמלית!" והבנו שהכל בסדר. המוכר הצעיר התקרב ואמר שהיא עשתה לו התקף לב, הסכמתי. ביקשתי ווינסטון מהמוכר המבוגר ליד הקופה והמוכר הצעיר אמר- "תן לי גם ווינסטון. סתם, אני לא מעשן אבל הייתי מתחיל היום".

חזרתי הביתה. אולי אלך לישון.

לפעמים אני רואה אינספור אפשרויות בקצה האצבעות שלי, או קצה המחשבה. ידיעה ברורה ושקט.

פעמים אחרות אני מרגישה אפסית כ"כ, ויודעת שאני לא מספיק, לא מספיק, לא מספיק.

איפה האנומליה הפסיכוזית, איפה השכנוע העצמי או תחושת חוסר הערך. איפה המציאות ממש. ונמאס לי כבר מייחסיות, משום דבר ממשי. נמאס.

פחדנות פתולוגית. חוסר הבנה בסיסי. אגו-טריפ. מוסרנות, מוסר כפול מחורבן.

גברים כמו שידורים חוזרים, נשים כמו עצמי. יותר מדי דימויים, יותר מדי מהר. הוא לא מבין אותי, בצדק- זה נראה כמו משהו אחר. רציתי משהו אחר בכלל- להגיד, להרגיש. הכל מתכלה כ"כ מהר מרגע הקלקול, לא נשאר כמעט כלום ובכל זאת התקשיתי ללכת. ניסיתי לראות בזה משהו שזה לא, החיבור שנעם לי אבד באי הבנה מוחלטת, בבליל של קלישאות. ניסיתי, לא הייתי שם בעצם, הוא כן. לא יכולתי להכיל, לא יכולתי להכתים. סוג של פספוס, מיותר. אני מתעכלת לתוך עצמי מול אנשים חזקים מדי, דעתניים מדי, אני נשאבת לתוך הרגשות שלהם. מערבולת של מישהו אחר, אני חושבת, אני חלשה מדי לכל זה. דווקא לפני כן היה איזון מושלם. לרגע אחד, היה שם משהו יוצא דופן, יוצא דופן בצורה שהיה נדמה לי שלא פוגשים היום.

אשיל מעלי את הכל ולא אתחיל שום דבר חדש. מה שיוותר יוותר עם סיכוי של מקום. עם סיכוי.